השמש, יחד איתי, כבר שקעה. מחר היא תזרח ותקדם את החזרה לשיגרה. אבל האוירה הזאת כבר שבה, היא לא חיכתה לשמש.

אני עומדת קטנה ונמוכה וחסרת אונים בינות חומות גבוהות והרי הררים של מחויבויות כאלו ואחרות. הכל מחוזק ומהודק היטב על ידי הלחץ הזה, שכמה שנים מאוחר יותר כניראה היה מוביל אותי ברכב חירום של שח"ל היישר אל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים הקרוב.

בע.

הייתי רוצה לשקוע בתוך חיבוק ולעצום עיניים. אני רוצה להירדם בלי הדאגות, רק עם החמימות הנעימה הזאת. בקרוב, אני מקווה, בקרוב.

אוחזת בשארית סוף השבוע,

איה.