אה הא. עכשיו זה הגיע סוף סוף. אם קודם זה היה ברמה התיאורתית עכשיו אני חשה את זה בכל עצמות גופי, מה שנקרא. ידעתי שזה היה קל מדי.

איבדתי את האדם הכי יקר לי. ויכולתי לשמור איתו על קשר ידידותי, אבל אני יודעת שזה היה עושה לי רק רע. הדבר הראשון שעשיתי היה לנסות להיאחז במשהו קיים, אבל גם זה חמק ממני, ועכשיו הכאב מכה. אז שוב רגרסיה, חוזרים אחורה כמה חודשים טובים. נסעתי בסוף, אבל איזה שיר עשה לי להיעלם בתוך מחשבות לא טובות. זה קשה לי לחייך ככה סתם. יותר קשה לשמור את הדמעות בפנים. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה שוב, וקיימתי, אבל רק מבחוץ.

טוב לי, כן. נו, אני באמת אדם דיי חזק, יחסית. אבל אני לא בדיוק מרוצה. כל מיני שאלות ללא מענה מעסיקות אותי וגורמות לי לרצות ליפול על הברכיים ולצרוח. הדילוגים האלה בין אופטימיות אינסופית לריקנות מטורפת מטלטלים אותי עד כדי בחילה ממשית. כל מני כאבים בגוף שתוקפים אותי כל בוקר. הלילות הכי קשים, הבקרים מדכאים קלות, לקראת הצהריים יש מין אופוריה ותחושה שכל החיים בשליטתי... אוף. אם רק באמת יכולתי לשלוט במשהו.

יום שישי אמר לי מישהו "הייתי קוטף בשבילך סברס שלוש שנים בלי כפפות" <הכנס 'חה חה חה' כאן>. אמרתי לו שיש לי חבר, למרות שאין. גם כי רציתי לנפנף אותו, אבל גם כי עדיין לא השתחררתי סופית מהמחוייבות שלי לקשר ההוא.

יש אנשים מסויימים שהחיוך שלהם הוא כמו קרן אור בשבילי, אבל הם לא יודעים את זה. הם גם לא ידעו.

בנתיים אצל דודה אני בעיקר מטפלת בילדות (7,5,2) כדי לגמול לה על האירוח הנדיב. כשאהיה, בע"ה, אני אהיה אמא טובה. כמה שהזאטוטות הקטנות האלה יודעות לעצבן, ככה גם נקשרתי אליהן ביומיים האלה, וניראה שגם הן אלי. לילה שעבר ישנתי עם הקטנה מבינהן יחד על המיטה הזוגית, דבר שבמצב רגיל היה מהווה אי נוחות איומה בשבילי, אבל הייתי זקוקה לזה. זה לא נחמד לישון לבד. חוצמיזה שגיל שנתיים זה הגיל הכי חמוד בעולם.

דברים טובים לסיום:

סופי 98 באנגלית

סופי 99 בשאלון 006

ערב מחלקה.

~נשיפה~,

איה.