יש לי זמן.

אבל אני יותר נהנית כשאין, כי זה לא מלווה בלחץ, זה סתם עבודה קשה. לא עבודה קשה, אבל אינטנסיבית.

יש את התיאוריה הזאת שצריך ללמוד אליה, והכי לא בא לי בעולם. יש לי הרבה זמן, אבל אני מעדיפה לשכב פרקדן על המיטה בחדר, לבהות בתקרה ולחשוב. יש לי הרבה על מה לחשוב. דברים שהייתי מעדיפה לא להתעסק בהם, אבל זה לא כאילו יש לי ברירה. יש לי הבעות לא ברורות כאלה. אני מרחפת.

אני מנסה לעשות רושם של רצינות ואחריות. וזה קשה, כי באמת שאני מרחפת. אני לא פה. יש לי מין תחושה כזאת של רעד בידיים, כאילו חוסר יציבות, כאילו אני מבעבעת מבפנים. משהו קורה לי, בזה אין ספק. אני לאט לאט נהיית יותר אני, ואני דווקא דיי אוהבת את עצמי, למרות שאני לא כזאת יציבה, ולא הכי מאוזנת, ונסחפת אחרי רגשות שלא אמורים להיות... אני נמצאת בארץ ההזדמנויות, אבל אני נותנת להן בנתיים לחלוף, גם כי זה עוד לא הזמן, אבל בעיקר כי אני מפחדת.

בנתיים קורים יותר דברים טובים מאשר דברים רעים, שזה טוב. אפילו יש לי חיוכים לא ברורים מפעם לפעם.

שבת שלום,

איה.