בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי מנותקת מכל מה שקורה מסביבי, בין אם זה חברים, משפחה או סתם אירועי היום (current events). הסיבה למצב העגום הזה (למרות שהוא לא כ-זה עגום) היא שאני מעבידה את עצמי (חצי מרצון) 9 שעות ו10 דקות ביום בממוצע (סתם. לא חישבתי ממוצע). שבוע הבא אני מקווה להעמיס על עצמי פחות. ואני גם מרשה לעצמי להתנצל באופן פומבי בפני החברימוס שהוזנחו קלות.

בת דודתי האהובה דנה, שעברה לגור בביתנו הקט (אם כי הוא לא כזה קט), מילאה את מקומי כבעלת הבכורה (בת 22) וגם ככוסית המשפחה (והיא פנויה, למתעניינים). האמת שזה מאוד נחמד שהיא גרה אצלנו (היא אחת הנחמדות), וגם אף פעם לא הייתה לי אחות גדולה, אך מבלי להתכוון היא גורמת לי לחוש ככישלון בתור בעלת הבכורה (שתפקידה: להיות אחות גדולה נחמדה והבת המועדפת על אמא, מסתבר) ובתור כוסית. אני קצת מרגישה כמו אבא שלי, שאמא אומרת שהוא עושה בעבודה שלו יותר ממה שהוא חייב ומזניח את הבית. אני גם מרגישה מכוערת. סתם. אבל אני מרגישה פחות יפה.

אני חייבת לטוס לאכול, אז אשלח את הפוסט כך ואתמצת את הסיפור עם האקשן לכדי הקישור הזה.

שיהיה יום נעים בנתיים,

איה.

למזלו של יוני הוא אומר עוד כמה דברים, ולרוב הם יותר חכמים.

אוף. אפילו להשתזף לא מצליח לי.

כאילו, מצליחים לי הרבה דברים, אבל ההרגשה הכללית היא שאיכשהו הכל מתחרבן לי.

אני מרגישה כמו שלולית, אבל לא כמו שלולית חורף, שנקוותה לה באיזה שקע בכביש, אלא כמו שלולית שעושה ארטיק דובדבן שאף אחד לא רצה אותו, אז הוא נמס. עכשיו אני סתם דביקה ואדומה (ובטעם דובדבן).

כל יום שעובר אני פחות בטוחה במה שאני רוצה. מה שכן, לפחות יש לי עבודה לקבור את עצמי בתוכה, עד שהזמן יצור איזה החלטה סופית. נחמד להסתמך על הזמן, הוא הדבר היחידי שתמיד עושה אותו דבר - עובר.

מסיבת הסיום הכיתתית עברה לה (אחרי שעתיים וחצי נאומים, חצי שעה חלוקת תעודות הצטיינות וספרי מחזור ו-5 דקות אוכל ושתייה). בחיי, מי שאירגן את הערב הזה דפק אותו לחלוטין. בגלל שאנחנו כיתה מצטיינת ואהודה אז כל צוות בית הספר הרגיש צורך לנאום ולהעניש אותנו עוד יותר על זה שחרשנו כל השנה. במקום זה, שימו מוזיקה ופנו את הגישה לבורקסים, לא מסובך. העיקר שעכשיו אני באמת מרגישה שזה נגמר. נגמר. אני כבר לא תלמידה עד לעוד הרבה זמן.

~~~

התכניות שלי לאוגוסט השתנו לחלוטין.

~~~

ברגעים כאלו אני מודה שיש יותר אנשים מהכאב. תמיד יהיה על מי לסמוך ולמי לספר עוד לפני שהוא יאכזב. פסימי בשבילי, אבל נכון.

חסר לי כסף,

איה.

לסחוב בעלייה

ולהתנשף

ליל סיוטים עבר עלי, בסיומו בוקר שטוף כאבי גב.

לאחר שרחצתי את ידי הענוגות, ניגשתי אל המגבת על מנת לייבשן. לפתע צריבה חזקה ביד שמאל, ומתגלה עיגול חשוף בקמיצה. איכשהו, איבדתי חתיכת עור בקוטר 3 מ"מ ובעומק מ"מ מהאצבע, וכעת גופי חסר שכבת האפידרמיס חשוף לשלל זיהומים.

ואם לא דיי בכך, הצלחתי גם להיחתך מקופסת קרטון ולדמם עד אנמיה ואי ספיקת כליות (?).

אני תוהה לעצמי מה רמת הכולסטרול שלי בדם, ומתפללת שבעתיד ימציאו מכונה בייתית שתבצע את בדיקות המחט במהירות ובאמינות. כמה שימושי זה יהיה לאנשים חולים שכמוני.

יש תאריך גיוס, במזל טוב (או שלא). התאריך הוא ח"י בפברואר, מה שאומר שכניראה אספיק לעשות בגרויות חורף לפני צבא.

פרובוקציה:

אני רוצה להימנע מפרובוקציות, בגלל שזה דורש הרבה ביטחון עצמי ושמירה על עשתונות בזמני לחץ.

אבל הסיבה העיקרית היא שאני לא רוצה שיחשבו שאני סתם פרובוקטורית, כי יש לי מחאה צודקת.

הנוסח כתוב בראשי.

מכתב, כך הכל יתחיל.

בקרוב אני אשוב,

איה.