~הרהורים~

החיים מתנהלים די לאט, בלי לחץ, אבל יש מה לעשות. העתיד הרחוק די מטושטש, אבל זה רק בגלל שאני חושבת עליו (אין טעם לחשוב כל כך רחוק). העתיד הקרוב גם די מטושטש, אבל זה סתם בגלל הצבא. אין לדעת מה יהיה ואיך.

מילות קישור שחבל לי שלא משתמשים בהן בשפת היום יום: "אם כי", "מפני ש", "ככלל", "עם כל זאת", "אף על פי ש", "מן הראוי ש".

מוזרה, איי נואו.

~~~

"דיאלוג Bחשיכה"

תערוכה נחמדה, דיי עוצמתית, שגרמה לי להכיר בצרכים המיוחדים של העיוורים, ובד בבד להעריץ אותם על התמודדותם בעלטה. בסביבות כתה ב', כשהגורל הפגיש אותי עם נערה עיוורת מחוננת, לא יכולתי שלא לתהות איך העיוורון המוחלט מתבטא. הרי עיוורים לא רואים חושך, הם לא יודעים מהו ההבדל בין שחור ללבן לאדום. הרי אנחנו, הרואים, כשנעצום עיניים נראה את פנים עפעפינו, כשנהיה בחדר חשוך הכל ישחיר. החוש חסר, לא הצבע, לא האור. המדריך הגדיר זאת כך: כשם שאין אנו רואים דרך האוזניים, כך מתפקדות עינהם של העיוורים.

מקור הB הוא כמובן בבזק, שעד כמה שהבנתי מממנת או מימנה את התערוכה. הפרסומת לחברה מתבטאת בהשמעת תשדירים ישנים (נוסטלגיים במיוחד) בחלק מסויים של התערוכה. למרות שאני מההם שלא מתנגדים כלל למיסחור, ומאמינים שטוב טוב, אפילו אם המניע הוא ריווחי, השילוב בתוך התערוכה, כל כך מבפנים, קצת צרם. אולי אני סתם.

מתעצבת,

איה.

אולי זה משהו שלא ניכר אצלי כלפי חוץ, אבל אין חסרת סבלנות ממני. כל המאמצים שתוצאותיהם ארוכות טווח, כדוגמת פיזיותרפיה, כושר בכללותו ושמפו נגד קשקשים, מטריפים עלי את דעתי וגוררים מיד לאחר מכן פרישה מוקדמת. גם הפלטה לקיבוע השיניים נזרקה לפח כמחצית השנה לפני מועד פטירתי ממנה, שקבע ד"ר אורתודנט.

הוספתי רשימת כיבושים, שעד כה היא קצרה להחריד (ומביישת קמעה). אני בטוחה שיש עוד כמה ספרונים שקראתי ושכחתי להוסיף, אבל החכמה היא להסתכל לעתיד.

"צלה של הרוח" (קרלוס רואיס סאפון) חביב עד כה, לא מרתק ומותח, אבל הקריאה בו נעימה, והשפה מאתגרת קלות את בלוטות הדמיון במטאפורות ציוריות להפליא. העובדה שהספר מתורגם מספרדית מוסיפה המון לחוויות הקריאה, מכיוון שברור שחלק מהמשפטים הקלישאתיים (?) לקוחים מהתרבות הספרדית.

"זכרונותיה של גיישה" התחיל צולע, אבל המשיך כספר מרתק, גם כן מאוד ציורי, וארתור גולדן, הסופר האמריקאי (כך נדמה לי), הפליא בתיאורים שנראה שנלקחו מהמזרח הרחוק (והקרוב).

"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר הוא ספר שסבלתי רבות מהקריאה בו, הגיבור יצר בי רק רגשות של דחייה וחלחלה והעלילה לא באמת הייתה עלילה, בקריאה יבשה. מה שכן קרה, הוא שלאחר הניתוח של הספר בשיעורי ספרות, הכל מתגלה כיותר עמוק ומרתק. נהנתי מניתוח הדמות והאירועים, כך שהמלצתי היא קודם כל לקרוא את הניתוחים שהאינטרנט מציע ליצירה, ורק לאחר מכן את היצירה עצמה. נשמע דפוק כזה, אבל לא כולם יכולים בקריאה ראשונה לזהות מוטיבים ולהנות מהם. גם אין הפתעות בעלילה או תפניות דרמטיות, כך לפחות אני רואה זאת.

הספר המותח והמרתק ביותר הוא "רוז מאדר" של סטיבן קינג, למרות שלקראת הסוף הוא קצת דפוק, ההתחלה והאמצע שווים את זה. הדמות הראשית, רוזי, התחבבה עלי בקלות, תוך תיאור מסעה כאישה מוכה הבורחת מבעלה.

שאר הספרים של קינג איכשהו איכזבו אותי, לא בגלל שהם לא היו טובים, אלא בגלל שהם היו פחות טובים. היה גם את "שק של עצמות" שהתחלתי לקרוא ולא יכולתי לסיים.

בתכנון: כל רבי המכר שמדברים עליהם, כמו רודף העפיפונים והנעלמים והקלאסיקות כמו רומן רוסי ושאר סדרת הארי פוטר, כי הגיע הזמן להיפטר מזה, ואולי גם איזה רם אורן, כדי לדעת על מה כל המהומה (והמחלוקת), אולי גם איזה ספרים רוחניים כמו הנזיר שמכר את הפרארי שלו והסוד, וספרי זוגיות למינהם..........

בכיתה ד' או ה' הייתי משאילה מהספרייה כל יום ספר, בן 100 עמודים לפחות, וכל יום הייתי מחזירה ספר. ספר ביום, או יותר נכון בשלוש שעות. היום אני לא עד כדי כך מרוכזת, ואני זקוקה להפסקות, וגם קוראת קצת יותר לאט. וזה מוזר.

~~~

צריך לחזור לכושר.

(ובשביל זה)

צריך לעשות כושר.

~~~

בנושא קצת שונה: סגרתי את החשבון בדיסקונט, שילכו להזדיין. לא מצאתי לקוח אחד מרוצה של הבנק הזוועתי הזה. לפעמים שווה לשלם עוד חצי עמלה ולקבל שירות קצת יותר הגיוני (וכן, הכוונה להגיוני. כי אני לא באמת חיפשתי שירותיות וחביבות ולב חם, רק פקיד שיוכל להגיד לי איך עושים מה, ולא יטרטר אותי מפה לשם לחינם).

כשפניתי לשירות הלקוחות בנוגע לעניין מסויים, קיבלתי מכתב שתמציתו "אל תשקרי עלינו, אף אחד לא אמר לך כלום. כנראה לא הבנת נכון, יא מטומטמת" וכשפניתי שוב לשירות הלקוחות, הפעם סתם כדי להוציא עצבים ולהכריז שבעקבות התגובה הזוועתית אני עוזבת את הבנק, קיבלתי מכתב נוסף שתוכנו מועתק מהמכתב הקודם ודיסק של פאבלו רוזנברג לכבוד יום ההולדת, כששיר מספר 18 שמו "דיסקונט, לוקחים אותך אישית".

~~~

רגועה (!!!),

איה.

אני אכן מתבטלת די הרבה, אבל יש לי מה לעשות. לא כזה משעמם לי. יש לי ספר ("צלה של הרוח"), ציור לא גמור (פרסומת לבושם של טומי הילפיגר) מכנסיים שצריכים קיצור, חשבון בנק שצריך להיפתח (לאומי או פועלים?), חשבון בנק שחייב להיסגר (דיסקונט), מדרסים שצריך לקנות, אלבום תמונות מהונגריה לסדר, חדר עם ספרי לימוד מכיתה ט' לסדר, עניינים... הרבה מטלות. אולי כדאי לי ליצור רשימה ולקבוע שכל יום עלי לסמן לפחות V אחד. זה ועוד דברים שוטפים כמו פיזיותרפיה וכלים ואבק...

3 הערות לגבי דקסמול סינוס לשימוש בלילה:

1. 16 קפליות בחבילה?! כלומר, מספיק עבור 16 לילות של צינון? גם משפחה מרובת צינונים כמו שלנו לא תגיע למצב כזה.

2. נרדמתי אחרי שלושת רבעי השעה וישנתי הכי טוב שישנתי בשנה האחרונה.

3. לא מעלים לגמרי את הצינון, ולוקח לו איזה 30 דק' להשפיע, אבל יש לציין שהיה לי צינון די רציני והכדור עזר עד מאוד.

3 הערות לגבי הצינון:

1. 3.5 אריזות של 100 מגבוני טישו שהתכלו ביומיים לא תורמות למאבק בהתחממות כדוה"א.

2. גם 1/4 גליל נייר טואלט לא (כי באיזשהו שלב נגמר הטישו...).

3. (הערה לעצמי:) קחו דקסמול.

רק בריאות,

איה.

~~~

אגב, מישהו ראה את התכניות החדשה של גורי אלפי "לצחוק או למות?"? חביב ביותר, אם כי מתאים יותר לערוץ 8 (ויכול קצת להוציא ממנו את האפרוריות שמקיפה אותו מאז שהפסיקו לשדר את "מה למדע ווילון האמבטיה?" ושאר תכניות מדע והומור). גם שידורים חוזרים של "ככה לא מתנהגים" (גם כן מבית היוצר של גורי אלפי), יכולים לבוא שם בטוב.