כל כך הרבה אנשים נראים כאילו הם לא מבינים מה משמעות מאגרי הכוח הנפשי. יש את אלו שלא מבינים בכלל על מה מדובר, יש את אלו שמכירים בכלליות ויש את אלו שפשוט הבינו הכל לא נכון. אולי גם אני לא לגמרי מבינה, אבל אני חייבת לציין כמה נקודות.
ככה בכללי
לבן אדם יש אנרגיה פיזית ואנרגיה נפשית.
האנרגיה הפיזית מוכרת לכולנו. בן אדם משתמש באנרגית השרירים, מתעייף, אוכל משהו, נח ומחזיר כוחות. האנרגיה הפיזית מושפעת מאוד מפעילות ספורטיבית, משינה ומתזונה. "כמות" הכוח הפיזי משתנה מאדם לאדם בהתאם לאורח חייו והגנטיקה שלו.
האנרגיה הנפשית היא מורכבת יותר. להתרכז בפעילות מוחית כמו חידת הגיון זה שימוש בכוח נפשי, לחייך זה כוח נפשי, אופטימיות, צביעות... הכל דורש כוח. גם הכוח הפיזי מושפע מהכוח הנפשי ולהיפך. עוד משהו הוא סוגי הכוח הנפשי: כמו שאני יכולה להיות ממש טובה בריצה וגרועה בהורדות ידיים, כך אני יכולה להיות חסרת יכולת קשב וריכוז, אך בעלת נקודת מבט אופטימית גם ברגעים הקשים.
באופן ממוקד
אני עכשיו במצב מאוד עדין מבחינה נפשית. אני לא אחייך בניגוד לרצוני, אני לא אשקר או אהיה צבועה, אני חסרת יכולת ריכוז, חסרת סובלנות, מאוד ישירה וחד משמעית, לא מנומסת לאנשים שאני לא אוהבת.
הסיבות לכך דיי מגוונות ומתקשרות לבית הספר באופן ישיר ועקיף.
עוגמת נפש: טעות של מנהל בית הספר (שאגב לא עבר בין הכיתות להתנצל עליה) יצרה מצב בו אני לומדת 50 שעות שבועיות עם הבעת רצון עז של שני מורים להוסיף עוד כ- 6 שעות למערכת (שאגב מאוד נחוצות, אך יגרמו להתמוטטות נפשית שלי לכן אני נגד). בנוסף לכך בית הספר הוכיח הצטיינות בגניבת כסף מתלמידיו, חוסר הומאניות והמצאת כללים סטייל חוק הפאבים (כגון אי השאלת ספרים מהספרייה כי אז נגמרים הספרים בספרייה).
לחץ: המון חומר במעט זמן, המון שעות לימוד, המון בגרויות. החליפו לנו את מורת המגמה והמחנכת (והחלופות פחות טובות לטעמי, בלשון המעטה), יש לנו 2 מורות שונות למת', יש לנו 13 שעות מת' בשבוע. אני שונאת מתמטיקה.
אנשים טיפשים: שעות רבות בין כותלי בית הספר זה דבר אחד. שעות רבות בין כותלי בית הספר עם אנשים שאני שונאת זה דבר שני. כאשר ביליתי 43 שעות שבועיות בבית הספר נוכחותם של תלמידים ומורים טיפשים לא הפריעה לי במיוחד - חוזרים הבייתה ושוכחים. כעת, במצבי הנפשי המעורער עם שעות נוספות במערכת, נוכחותם מפריעה עד בלתי נסבלת, דבר שגורר ממני המון תגובות חסרות טאקט, קללות ואיומים.
הייתי גם רוצה להתנצל בפני מי שהייתי מגעילה אליו בלי סיבה מוצדקת, למרות שתמיד יש סיבה מוצדקת. ההתנצלות היא יותר למי שאולי הגזמתי בתגובות שלי למשהו לא רציני שעיצבן אותי בו. אני באמת מתנצלת, אני יודעת שאני אובר אמוציונלית.
אני כל כך מקנאה בכל אלו שיש להם כוח להמשיך ולהמשיך עד אין סוף מבלי להתכלות.
פעם גם אני יכולתי.
יאללה. מספיק לבכות.
איה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
