איבדתי קצת מהשליטה
בתוך המון של אנשים רצים ומקפצים יושבת אני. יושבת. לא מתקדמת קדימה, לא עולה למעלה. יושבת, מחכה שכולם יעברו, יסיימו את שלהם, ירגעו וילכו הבייתה. אולי יום אחד אוכל לקום, למתוח את האיברים ולהמשיך לצעוד בדרך האבנים הצהובות.
הבעיה היא, שאני מרגישה כאילו אני קצת מפריעה, עומדת בדרך, חוסמת, מכשילה.
איכשהו יש לי הרגשה שיש עוד מי שמרגיש ככה ברגע זה ממש
אבל קצת לא נעים לי
אולי אפילו כואב
בכלל, איך אפשר לאבד שליטה ולתת לאינסטינקט להוביל תוך כדי שמירה על ההגיון, על היושר, ההגינות, המוסר, הכבוד...?
ובא לי קצת להתפרע
לשבור
לזרוק
להוריד קצת מכל המעטה הזה הרציני, מופנם, חנוק.
קרה לי משהו די מוזר. היתה לי מין תחושה בגרון, כאילו נתקעה איזשהי אפונה בגרון. השתעלתי, אבל כלום קרה, הקנה פתוח לחלוטין, השיעול נשמע אפילו קצת מאולץ.
וזה קצת כמו שאני מרגישה עכשיו
סתם ככה
או שאולי רק ניראה כאילו סתם
חוסר שינה?
לא שוללת
אמנם אני ישנה בשעות סבירות, אבל אני איכשהו רגילה לישון יותר
לחלום יותר
ואפילו בלילות שהיוו סופם של ימים מאושרים (ספורים) מצאתי את עצמי חולמת על איקס בריבוע חלקי סינוס שני אלפא ואיפשהו בין היתר את יקירי, קצת מרוחק, מטושטש. מחוץ לטווח נגיעה. מתועוררת מבולבלת קצת.
מרוחק
*נאנחת*
אמר לי פעם מישהו, ששמע ממישהי, שידעה מלידתה כי כך לימדו אותה ההורים, שהתגלה בפניהם הסוד קצת יותר מדי מאוחר.
יהיה טוב.
ובאמת היה ונהיה טוב
טוב לרוב
יש גם את המעט
מעט לא מבוטל
כי יש כל כך הרבה, שאפילו חלקיק האחוז ומעט ממנו הוא כמה רגעים יותר מדי.
יעבור?
יעבור.
אני יודעת
אין צורך להגיד
אין צורך להזכיר
כבר אפילו קצת נמאס
בוקר, צהריים, שקיעה, אפלה, בלהות, בוקר ...
עכשיו אפלה. אני לא בדיוק רואה מה מסביבי. לא מהחושך, אולי עייפות, תשישות שכזאת. הספקתי להיזכר בכל מה ששכחתי בסופו של יום אחד ותחילתו של אחר.
נו?
איה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
