עכשיו אני בבית.

מה שמזכיר לי שמעולם לא רכבתי על סוס. גם לא סוסי הפוני האלה שמסתובבים בפארק הלאומי ומחרבנים תוך כדי הליכה על מסלולי האופניים.

פעם ידעתי לרכב על אופניים, ושכחתי. כל מי שמכיר אותי כבר שמע ממני לפחות פעמיים את המשפט הבא: "מי שאמר שאי אפשר לשכוח איך לרכב על אופניים- שיקר."

גם לא רכבתי על גמל,

לא על אלפקה

ולא על פיל

הצלחתי לתפעל ג'יפ 4X4 לאורך 400 מטר במהירות 10 קמ"ש בדרך עפר. זה לא "לרכב", אבל זה כלי רכב (...).

מעולם לא היו לי גלגיליות או רולר בליידס. גם לא היה לי קורקינט. תלת אופן היה לי. לפחות זה.

***

מי שידע שארומה סגור בערב שבת שירים יד! *רצף מילים גסות* מסה?!? איך בית קפה עושה כסף אם הוא סגור בשישי בערב???

באותו נושא: לצאת מהבית זה לא רק שורף קלוריות, זאת גם דרך מעולה להכיר אנשים, להתחיל איתם, לחבב אותם, להתחבב עליהם ולגלות שהם גרים בצפון הארץ על גבול סוריה וברחו מהקטיושות. באמת יופי. סתם בזבוז זמן (זה לא בדיוק איך שהדברים באמת קרו, אבל ככה זה נישמע מגניב יותר. מי שרוצה פרטים אני בתגובות). אולי באמת כדאי שאני יוציא רשיון.

לצאת מהבית זאת גם דרך להיתקל באנשים שרצית לשכוח, באנשים ששכחת וכיף להיזכר, באנשים שזורקים הערות כמו "כוסית" מתוך משאית מטונפת (בדרכה למפגש מסילת הרכבת הסמוך) ולמרות גסות הרוח (/ כיעור) מחמיאים לך עד עמקי נשמתך.

***

אני אדם שאוהב מחמאות. אני ניזונה ממחמאות. תמיד ישנן תקופות מתות כאלה שאת לא שומעת אף אחד מחמיא. התקופות האלה גורמות לי להרגיש שכל המחמאות שניתנו בעבר מבוטלות ואני כבר לא מה שפעם אנשים אמרו לי שאני. זה דבר שאני רוצה לשנות. אני מאמינה שאני אצליח.

חוץ מההזנה המתמדת מדעה אחרת של אנשים, אני גם מאוד משתדלת לא להיות מקובעת לאותה תפיסה. יש לי תקופות משתנות שבכל אחת מהן שולט מצב רוח אחר, צבע אחר, הרגשה אחרת, אפילו הכתב שלי משתנה באופן קיצוני. אני תמיד בעד להישתנות, להשתפר. זה לא תמיד עובד, אבל העיקר הכוונה. מקווה שהבנתם אותי.

***

חידה: שתי חברות יפייפיות מסיירות להן בקניון. לפתע ניגשים אליהם שני בחורים, אחד יפה והשני פחות, במטרה לכבוש את ליבן. שתי הגברברות מבקשות סליחה לרגע וניגשות לדבר בצד. מסתבר ששתיהן נידלקו על אותו בחור, היפה מבינהם.

מה עושים (עושות)?

*מבוסס על מקרה שכמעט קרה, וטוב שלא קרה

הלכתי לקרוע ת'תחת על הלימודים. מקווה שאוכל לשוב,

איה.

***

ראיתי שוב את הקליפ של "נבראתי לך" בביצוע של לירון לב והגעתי למסקנה שג'קו בטוח לא מגיע לגמר אם לירון לב לא הגיע לגמר. זהו.

הוא נכנס לחדר והתיישב בפינת המיטה, השעין את הגב על הקיר.

באתי אליו, התיישבתי על רגליו השלובות והשענתי את גבי על חזהו.

הצלחתי להרגיש את פעימות ליבו, חזקות ומהירות, נוקשות בעדינות על גבי.

שמתי את ידו בידי, שילבתי את אצבעותיו בין אצבעותי.

הנחתי את ידו שלו על בית החזה שלי.

ועכשיו גם הוא הרגיש.

פעימות.

חזקות.

מהירות.

שלי.

עצמתי את העיניים, וגם הוא עצם, ככה הרגשתי.

הלבבות של שנינו.

תופים.

בקצב מהיר.

אחיד.

מתלכד.

הוא הרכין את הראש, התקרב לאזני.

בלחישה.

"אני אוהב אותך"

הלב שלי נדם.

דממה.

לא פקחתי את עיני.

הלב חזר לפעום.

אחר נצח של שבריר שנייה.

יותר מהר.

יותר חזק.

וגם הלב שלו.

בחצי לחישה, כמעט בלי קול, מבלי לפקוח את עיני, מבלי לזוז, מבלי לנשום.

"אני אוהבת אותך גם"

***

(בדיוני)

אוהבת אתכם,

איה.

***

לא ישנתי כל הלילה.

אני טמבלית.

מפגרת.

חסרת עמוד שדרה.

אין לי אלוהים.

אני בטח מצעידה את עצמי לתוך תהום ללא תחתית.

החלטתי לפרוש בשיא.

עוד שני ערבים כאלה ערב אחד ואני שבה לאורח חיי המעייף.

ואני רוצה קצת ללמוד לבשל.

איה.

***

אני מרשה לכם לשאול...