יש לי זמן.

אבל אני יותר נהנית כשאין, כי זה לא מלווה בלחץ, זה סתם עבודה קשה. לא עבודה קשה, אבל אינטנסיבית.

יש את התיאוריה הזאת שצריך ללמוד אליה, והכי לא בא לי בעולם. יש לי הרבה זמן, אבל אני מעדיפה לשכב פרקדן על המיטה בחדר, לבהות בתקרה ולחשוב. יש לי הרבה על מה לחשוב. דברים שהייתי מעדיפה לא להתעסק בהם, אבל זה לא כאילו יש לי ברירה. יש לי הבעות לא ברורות כאלה. אני מרחפת.

אני מנסה לעשות רושם של רצינות ואחריות. וזה קשה, כי באמת שאני מרחפת. אני לא פה. יש לי מין תחושה כזאת של רעד בידיים, כאילו חוסר יציבות, כאילו אני מבעבעת מבפנים. משהו קורה לי, בזה אין ספק. אני לאט לאט נהיית יותר אני, ואני דווקא דיי אוהבת את עצמי, למרות שאני לא כזאת יציבה, ולא הכי מאוזנת, ונסחפת אחרי רגשות שלא אמורים להיות... אני נמצאת בארץ ההזדמנויות, אבל אני נותנת להן בנתיים לחלוף, גם כי זה עוד לא הזמן, אבל בעיקר כי אני מפחדת.

בנתיים קורים יותר דברים טובים מאשר דברים רעים, שזה טוב. אפילו יש לי חיוכים לא ברורים מפעם לפעם.

שבת שלום,

איה.

אז מה באמת? לא משו, המקלדת, די מסריח, וגם לא הכי נוח. נו טוב. פוסט אחד ונחליף מקלדות בחזרה.

טוב, האמת היא שעשיתי דבר לא חכם לפני כמה דקות שגרם לי לבאסה עמוקה. אז אין לי משהו מעניין לכתוב. (פתח אימרה פלצנית) את תיאורי המלנכוליה שלי חרזו אלפי משוררים (סגור אימרה פלצנית)......

בעבודה עדיין נחמד לי, ההורים חזרו מטורקיה סוף כל סוף, ויש לי בית מסודר ונקי. אני צריכה להתקשר לדודה לשאול מה קורה, כי הבנתי שהיא מרגישה שאני לא שומרת איתה מספיק על קשר (ולכן היא גם מאוד שמחה שבאתי לישון אצלה).

זין המקלדת הזאתי גם כן. הידיים שלי מריחות כמו גומי עכשיו.

כאבים פסיכוסומטיים

לא כיף.

אני יודעת בוודאות שהכאבים והבחילות והחולשות ושאר קקה זה הכל פסיכולוגי. ועדיין זה לא גורם להם להיעלם. אז אין לי תיאבון, וכואבת הבטן, והראש, ומדי פעם גם קצת עולה לי החום (אבל עדיין מתחת ל- 38).

אני מתלבטת אם לפנות לרופא, כי מצד אחד אני ממש בטוחה שאני לא חולה באופן ממשי, מצד שני, נו, בכל זאת.

לא עושה לי חשק להקליד, המקלדת הזאתי (תירוצים).

רק אציין ואומר שהים נחמד. אנשים שמציעים לי "ללכת לאיזה מקום מבודד להתבודד איזה שעה ככה" זה פחות נחמד, אם כי משעשע.

עוד כמה זמן אני אשאר ככה אני לא יודעת,

אני מקווה לעתיד שונה לגמרי מהעתיד שאני חותרת אליו, ובכל זאת אני לא עושה כלום כדי לשנות את זה. עוד מעט, אולי.

בא לי להתחבר לאנשים מסויימים, אני צריכה למצוא איך. סה"כ אני מרגישה כזאת (-) קטנה לידם.

בברכת בוקר טוב ויום מוצלח,

איה.

אה הא. עכשיו זה הגיע סוף סוף. אם קודם זה היה ברמה התיאורתית עכשיו אני חשה את זה בכל עצמות גופי, מה שנקרא. ידעתי שזה היה קל מדי.

איבדתי את האדם הכי יקר לי. ויכולתי לשמור איתו על קשר ידידותי, אבל אני יודעת שזה היה עושה לי רק רע. הדבר הראשון שעשיתי היה לנסות להיאחז במשהו קיים, אבל גם זה חמק ממני, ועכשיו הכאב מכה. אז שוב רגרסיה, חוזרים אחורה כמה חודשים טובים. נסעתי בסוף, אבל איזה שיר עשה לי להיעלם בתוך מחשבות לא טובות. זה קשה לי לחייך ככה סתם. יותר קשה לשמור את הדמעות בפנים. הבטחתי לעצמי שאני לא אבכה שוב, וקיימתי, אבל רק מבחוץ.

טוב לי, כן. נו, אני באמת אדם דיי חזק, יחסית. אבל אני לא בדיוק מרוצה. כל מיני שאלות ללא מענה מעסיקות אותי וגורמות לי לרצות ליפול על הברכיים ולצרוח. הדילוגים האלה בין אופטימיות אינסופית לריקנות מטורפת מטלטלים אותי עד כדי בחילה ממשית. כל מני כאבים בגוף שתוקפים אותי כל בוקר. הלילות הכי קשים, הבקרים מדכאים קלות, לקראת הצהריים יש מין אופוריה ותחושה שכל החיים בשליטתי... אוף. אם רק באמת יכולתי לשלוט במשהו.

יום שישי אמר לי מישהו "הייתי קוטף בשבילך סברס שלוש שנים בלי כפפות" <הכנס 'חה חה חה' כאן>. אמרתי לו שיש לי חבר, למרות שאין. גם כי רציתי לנפנף אותו, אבל גם כי עדיין לא השתחררתי סופית מהמחוייבות שלי לקשר ההוא.

יש אנשים מסויימים שהחיוך שלהם הוא כמו קרן אור בשבילי, אבל הם לא יודעים את זה. הם גם לא ידעו.

בנתיים אצל דודה אני בעיקר מטפלת בילדות (7,5,2) כדי לגמול לה על האירוח הנדיב. כשאהיה, בע"ה, אני אהיה אמא טובה. כמה שהזאטוטות הקטנות האלה יודעות לעצבן, ככה גם נקשרתי אליהן ביומיים האלה, וניראה שגם הן אלי. לילה שעבר ישנתי עם הקטנה מבינהן יחד על המיטה הזוגית, דבר שבמצב רגיל היה מהווה אי נוחות איומה בשבילי, אבל הייתי זקוקה לזה. זה לא נחמד לישון לבד. חוצמיזה שגיל שנתיים זה הגיל הכי חמוד בעולם.

דברים טובים לסיום:

סופי 98 באנגלית

סופי 99 בשאלון 006

ערב מחלקה.

~נשיפה~,

איה.