שלכת

רק בשביל להזכיר- הנה המילים האחרונות של החלק האחרון:

כאשר הסתכלתי עבר שעוני וחיוכי קרס עקב התוצאות שעלי לעזוב אותו, הוא הבחין בזאת לכן קם אלי בחיבוק ידיים ונשק לי נשיקה חמימה ורכה על שפתיי, ולחש לי באוזן:

"מיכל, בואי נברח שנינו, לים, נהיה שם בשקיעת החמה, אני רוצה לדבר איתך ולהעמיק ולגלות מי את באמת...בבקשה.."

"אני יבוא.." הבטחתי בחלש..

למחרת נפגשנו אצלי בבית, הוא אסף אותי לחיבוק ידידותי, לא מרשים, ונכנסנו למכונית.

במהלך הנסיעה דברנו על איפה נישן.. על צורות העננים.. אני זוכרת שהוא הראה לי צורת קוף.. אך הרגשתי שהעיניים שלו קוראות אותי..הוא ניסה פעמים רבות לשאול את עצמו למה הן עצובות, מה מפריע ביופיין? מה חוסם אותן?

לאחר זמן מה הגענו לקרחת יער עם מעיין, לא היו קוצים אז היה אפשר לפרוש שמיכה ולשכב ולהנות, המים היו צלולים בצבע כחול עמוק וכמה דגי זהב היו בפנים.. אכלנו, שתינו, צחקנו, הדלקנו מדורה כדי לשנות העבירה, הוא ליפף עצים ואני הכנתי תה מהצד.

התיישבנו על השמיכה ונוצרה שתיקה מתוחה, כפות ידינו נוגעות-לא נוגעות...ואז הוא אמר:

"מיכל, אני רוצה לעזור לך, להיות איתך, להרגיש אותך לצידי, אני רואה אותך שמחה ומאושרת..אבל... למה עינייך עצובות? למה יש לי הרגשה שלא השלמת משהו בתוכך..? שהוא כה חשוב לך וכואב? מיכל, דברי איתי, שתפי אותי, תני לי להבין אותך- ובמקביל לאהוב אותך..."

"שי.."עניתי לו.."הייתי מספרת לך אפילו אם זה היה רק בכדי לזכות באהבתך כשווה לאהבתי אלייך. אבל נושא...נושא זה רגיש ועצוב ואני לא יודעת אם כדאי לפתוח אותו עכשיו.. הדמעות שלי יתרפצו לכל עבר..."

וכבר הרגשתי את הדמעות שלי חנוקות בתוך הגרון.. ידעתי שזה מתחיל שוב.

הפעם החשמל שבין האצבעות שלנו נגמר, הוא לקח את ידי והחזיק בה חזק ואמר:

"מיכל...ספרי לי הכל, אני רוצה לעזור לך, ורק שתדעי- סתם כך כבדרך אגב- אהבתי שווה לאהבתך."

הרגשתי רצון לנשק אותו, הדחף ניצח, הוא נשק לי בחזרה עם המון אהבה, תשוקה, דאגה-ואף, בלבול..

אבל הוא הפסיק את החלום שלי באמצע.. הוא חזר לתפוס לי בחוזקה את היד ושב ואמר:

"אני לא מתלוצץ, דברי איתי!"

נשברתי.. הגיע הזמן לדבר על דברים ולהשלים איתם? איך אומר המשפט? את העבר צריך להשאיר מאחור? אולי הגיע הזמן להפרד ממנו...

ספרתי על אבי.. על שעזב, על אימי שנשברה..על כל השקרים.. האונס.. הכאב.. הבכי.. הפחד.. האכזבה.. התקווה שנמוגה ובאה, ובאה והלכה ולחילופין.. איך התמודדתי ונהייתי מי שאני כיום.

כסיימתי בטתי בעיניו, הם קרעו אותי מבפנים..הייתה לו הבעה עצובה, מבינה, מנחמת... משהו שהייתי צריכה לראות מזה הרבה זמן.. הרגש התפרץ, והדמעות איתו יחדיו..

לפי ההבעה ראיתי שהוא לא יודע איפה בדיוק לשים את עצמו...איך אומר הנסיך הקטן? "מוזר הוא עולם הדמעות.." כבשתי פניי בידיי, הוא הוריד אותן והחליפן בשלו, בידיו, בשפתיו, בגופו. שפתיו נישקו לי קודם את הלחיים, מנסות לייבש את הדמעות שנופלות, מגיעות לאף כדי להראות חיבה, בסופ הוא מצא את פי והכניס אותי לתוך עולם האהבה המוסתר מן העין.

נתקתי ממנו מאוד מהר, לפני שהיה קורה משהו שמוגע הרבה יותר, הוא הבין אותי ופשוט חיבק אותי, לא יכולתי להמשיך לדבר, הרגשתי כמו ילדה קטנה שנרגעת מהחיבוק של אמא. ישבנו שם כך, במשך שעות ספורות עד שפרשתי לשק השינה מבלי לומר מילה, הוא בא אחרי, נשכבתי בתוך השק שינה ושאלתי את עצמי מה הוא יעשה עכשיו? והוא הפתיע אותי, הוא התפרקד לו על הבטן, נשק בלחי, חיבק אותי לתנוחת כפית, ואמר לי:

"לילה טוב מתוקה שלי.."

המשך יבוא...

מי שרוצה להזכר, או לקרוא את הפרק הקודם.. שירד למטה.. יש לינק...

תגיבו אם אהבתם ואתם רוצים את ההמשך...

עד כאן- SHDIDA העייפה... והמאוהבת=]