שוב אני.

מאז שסיימתי את התואר (הטקס ביום שלישי הבא, תבואו) אני מוצאת את עצמי עושה כל מיני דברים של מבוגרים, שאתם לא מאמינים: דורשת שיפור בתנאי השכר, מעדכנת את מס הכנסה, מחפשת דירה וחושבת על העתיד – מה זה החרא הזה? מאיפה זה בא?

בנוסף, יום הולדתי ה-28 ממש מעבר לפינה (הטקס ביום שני הבא, תבואו) ואני לא מבינה איך זה קרה. כל יום הולדת אני מופתעת מחדש עד כמה אין התאמה בין מה שאני חושבת על אנשים בני 28 לבין ההרגשה שלי שבועיים לפני המועד המדובר.

בנוסף לכל הצרות דודה שלי מפיצה את מס' הטלפון שלי לכל זכר עם דופק ואני שואלת – מה עשיתי שזה מגיע לי?

הלאה.

בענייני עבודה מתחשק לי לחנוק מישהו (סתם מישהו, לא מיוחד) כבר זמן מה, אבל אני מתאפקת בנימוס אנגלי. מה שמזכיר לי שלפני כמה זמן אמרתי למישהי שאנחנו משפחה של "אנגלים" והתכוונתי שאנחנו לא מדברים ולא מפגינים רגשות והיא חשבה שאנחנו באמת אנגלים וזה היה מצחיק. אה, הייתם צריכים להיות שם.

מאז הפעם האחרונה ששוחחנו הספקתי לרכוש כרטיס להופעה של מדונה ותאמינו לי, הייתי רוכשת כרטיס ב 1500 ש"ח, אך לצערי לא היה מי שיצטרף אליי. אז אני אאלץ להתערבב עם פשוטי העם וכל מיני אנשים שהם לא מעריצים אמיתיים של מדונה, שבאים בשביל החוויה. תחנקו. כמובן שלכבוד האירוע הוכרז יום חג המדונה ואני כבר עמלה על ארוחת חג ועיצוב חגיגי לחולצה.

בסוף השבוע שעבר עבדתי עד שיצאה נשמתי, סביב השעון, העברתי השתלמות הכנה למדריכי קורס. היה קשה ומעניין וקשה וכייף וקשה ... מה אני אגיד לכם? רכבת הרים רגשית.

הכול לקראת הקיץ הפרוע שבו, בהמשך למה שרשמתי בפסקה הראשונה, אני הולכת לעשות משהו שחשבתי שרק אנשים בוגרים, בני 28 למשל, מלאי ביטחון עצמי, עם תואר וניסיון מכאן ועד להודעה חדשה עושים ואיכשהו השנה זו אני.

לפני סיום חידה: מה ההבדל בין פקינז לשיטצו?

אחד מהם הומו.

ולסיום קליפ:

אני מתגעגעת לפוג'יז.

שבוע טוב!