זה תמיד מצחיק עד שלמישהו יוצאת עין. |
| 10/2009
בנוגע לסדרה של ירון לונדון
פעם אמר לי בחור שכתב ספר בעיברית (!!!) שהוא מעדיף את השפה האנגלית, כי היא הרבה יותר עשירה ולכל דבר יש כמה מילים כדי לתאר אותו וזה מגדיל את הגוונים של כל סיפור. שנים הסתובבתי במחשבה שהוא צודק לגמרי ואנגלית זו באמת שפה מרהיבה, אבל בשנה האחרונה שיניתי את דעתי: אני חושבת שדווקא העובדה שיש מעט מילים לתאר דבר מסויים הופכת כל משפט לחשוב ומשמעותי כי אין לו תחליף ויש לו משמעות אחת ואת יכולה להיות בטוחה שחשבו עליו רבות כדי לחבר מילה למילה.
חשבתי על זה כשקוראת (היי) ביקשה ציטוטים בלתי נשכחים של משפטי פתיחה לספרים ולפני כמה זמן אני התחלתי רשימה של משפטים משירים שאני אוהבת במיוחד, למשל:
"לעיתים את לא קולטת שאני איתך ואין אחרת"
"בואי, בואי אליי, בואי ודי"
"בדיוק דפק הלב והאדמה רעדה, קצת משונה שלא נשארת"
וכן: "משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח
שמצליף אבק וחול על הפרצוף
"
ויש עוד מלא.
לא, מילים זה דבר נפלא.
זה מזכיר לי את הקטע הקצר של אתגר קרת שמוכר למדריכים וחובבי הז'אנר:
כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה. כשאין לך נשימה קשה לדבר. המשפט שלך
חסום על - ידי כמות האויר שאתה מסוגל להוציא מהריאות. זה לא הרבה, משהו
בין שלוש לשש מילים. זה נותן לך כבוד למלה. אתה עובר בין ערמות המילים
שעולות לך בראש. בוחר את הכי חשובות. וגם הן עולות לך. לא כמו אנשים
בריאים שמוציאים את כל המילים שהצטברו להם בראש כמו שמוציאים אשפה.
כשמישהו בזמן התקף אומר "אני אוהב אותך" או "אני נורא אוהב אותך" יש הבדל.
הבדל של מלה. מלה זה המון, כי מלה יכולה להיות "לשבת", "ונטולין" או אפילו
"אמבולנס". (זה מצינורות)
כבוד למילה.
אבל בינינו, תמונה שווה אלף מילים:
שהן שלוש באנגלית העשירה: וואט דה פאק?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
