ביומיים האחרונים אחזה בי בהלת קניות של אישה אחת, הסתובבתי במיטב חנויות ארצנו (טוב נו, בקניון ברחובות ובסילבר באשקלון)

וקניתי כל מה שהיזדקקתי לו נואשות בתקופה האחרונה. העיקרון שעמד לנגד עיניי כל הזמן הזה הוא "איכלי ושתי כי מחר כולנו נמות!" ואני הרי, עומדת למות מחר, טוב לא למות, אבל יום ראשון מחר וזה דומה למוות.

כאילו שלא ביזבתי מספיק כסף ביומיים האחרונים, באה חברתי ד' המאממת וסיפרה לי שזכתה ב-dvd, אני, שכבר מזמן הבעתי את תשוקתי למכשיר הזה (אפילו כאן בבלוג) חשתי חישוגוזים וקצרים במוח ששלחו אותי הישר לאתר המכירות הקרוב לאתר ביתי. מושחתים כולם אני אומרת לכם! מגרים אותכם עם מכירה פומבית שעומדת על מחיר נמוך להפליא, מאפשרים לכם להציע הצעה שעדיין נמוכה עד כדי גיחוך ומשכנעים אותך, ככה שיהיה, ליתר ביטחון, להפעיל טייס אוטומטי במקרה שמישהו ינסה לגנוב לכם את המכירה מתחת לאף כמו שאומרים... אז הזנתי מחיר גג ושבתי לעיסוקיי האקדמאיים.

לפני 10 דקות ניזכרתי ואצתי רצתי לבדוק את מצבי, מסתבר שזכיתי.

כל כך לא נעים לי מהבחורה שהייתה לפני ברשימה, היא בטח לא הבינה מאיפה צצה לה פתאום ההצעה האוטומטית שלי,

אני בהמה קפיטליסטית זה מה שאני! 

לנצח יהיה ה-dvd זכר להתנהגותי המבישה.

אמן.

נ.ב.

נכון שרשמתי שלא אכפת לי בכלל מהתגובות בפוסט הקודם, אבל אתם יודעים מה? שיקרתי!

כן, שיקרתי! פעם אחת! לכבוד יום השנה של הבלוג, רציתי קצת יחס! מה בסך הכל ביקשתי?

קצת תשומת לב?  

תודה למי שכן הגיב, הצ'ק בדואר.