רבותיי, מה כל כך מסובך בלשאול מה שאתם רוצים לדעת? אמרתי שאני אענה, אמרתי שזה בסדר אז למה, למה להמשיך להטיח בי שרביטים?

אז אני משלבת בין היוזמה של גרפו  לבין הטחת השרביטים מ בלתי קשור ו- תמרי.

הנה דברים שלא ידעתם עליי מסודרים בחמש פיסקאות (גמישות למדיי):

ב-79 ההורים שלי יצאו לשליחות בלתי מוגבלת ביוון. בסוף 1980 הם עשו אותי על "מיטה עקומה" (ציטוט של אמא שלי. תודה לך אמא, על התמונה שצרבת למוחי) הבשורה על קיומי הביאה להחלטה הקשה לחזור לארץ ישראל למרות אהבתם הגדולה לארץ האוזו והסופלאקי. ככה חלפה הזדמנות חיי להיות חלק מהאיחוד האירופי, כוסאמק.  נולדתי ביוני 81' בבית חולים קפלן (המעפן הזה).

כשהייתי בת 14.5 רבין נרצח. הייתי בכיתה ט' ובדיוק התחילו לדבר איתנו בתנועה (תנועת נוער כאילו שלא רואים עליי) "על העתיד". אז לא ידעתי אבל מסתבר שלקחתי את הרצח דיי קשה. ביוני 96' עברתי קורס מד"צים ומאז אני לא מפסיקה לעמוד מול אנשים ולדבר. לפעמים על נושאים חשובים כמו אלימות היא לא פיתרון, ולפעמים קצת פחות כמו חזיית הפלאים שלי. בעצם למה אני מזלזלת? חזיית הפלאים שלי זה נושא מאוד חשוב.

באוגוסט 99' החלפתי את החולצה הכחולה בחולצה ירוקה, עם מכנסיים תואמים, עברתי קורס מכיות, למדתי לירות בM16 אחרי מאמץ, אחרי התקלה ואחרי כאפה אלימה לקסדה שעל ראשי. אני חושבת שתחת השפעת המדים התאהבתי לראשונה בחיי וגם התאכזבתי (מאז אני נזהרת לא לעשות את זה שוב). למדתי שיש צרות יותר גדלות בחיים משלי, וחזיות יותר גדולות משלי. חזיות הן חלק מאוד חשוב בחיי. כל השרות שלי הייתי במחנה 80 (מלבד כמה גיחות לשבוע שדאות ומטווחים בניצנים זיקים, ו-109) בפלוגה ג' (מלבד ימי התנסות בפלוגה ב' ומחזור קד"צ בפלוגה א'- מה שנחשב עד היום בקרב מכריי לטראומה של חיי). אני לא מתחרטת על רגע, היה לי שרות מצויין (כולל הופעת אורח בטלווזיה) והוא נגמר בסוף מאי של 2001.

ביוני 2001 ביומולדתי ה-20 עשיתי את הפעילות הראשונה שלי בתור רכזת נוער באותה תנועה ובאותו מושב שבו גדלתי. כאמור, מאז אותו קורס, בקיץ 96' לא סתמתי את הפה. בלילות קרים, בשק שינה תחת כיפת השמים, עם אבן בגודל של מטאור תקועה לי בגב אפשר לשמוע אותי מצטטת מהנאום האחרון של רבין: "אלימות היא כירסום יסוד הדמוקרטיההההההה.....". במבט לאחור, אני עדיין בהלם מכך שנתנו לילדה המתלהבת שהייתי בעת שיחרורי אחריות על חינוכם של כ-80 קטינים.

במאי 2003 נסעתי עם "משה" למכללת ספיר כדי להביא משלוח של מוצרי מזון כשרים לפסח שאספנו במושבים. הסטודנטים שם ערכו מבצע "קמחא דפסחא" והם ארזו וחילקו את המוצרים שאספנו-למשפחות נזקקות. זה היה הביקור הראשון שלי במכללה הקטנה והעליזה ואני מיד התאהבתי. לקח לי עוד 3 חודשים להמיר את ערכת ההרשמה למדעי ההתנהגות בבן גוריון לתקשורת בספיר וכשאני לא מדברת ערכים ושאר ירקות, אני מדברת תקשורתית. לעיתים קרובות אני ראויה לסטירת הרגעה. בגדול, הלימודים פתחו עידן חדש ובוגר יותר בחיים שלי שמתבטאים בעיקר באחזקה של פנקס שיקים (לשלם את שכר הלימוד) ובקריאת עיתון "הארץ" שאנחנו מקבלים חינם במכללה. בינואר 2004 קראתי ב"הארץ" על אתר אינטרנט מיוחד שמאפשר פתיחת יומני רשת. מתוך שליחות תקשורתית פתחתי גם אני בלוג .  והשאר היסטוריה.

אם הגעתם עד לפה, כנסו לנמשפר, סתם, כי בא לי לקדם.