אבל קבלי סיפור מצחיק שנזכרתי בו בגלל הפוסט של  גרפו:

אני לא יודעת אם את יודעת, אבל במשך תקופה מסוימת (היציאה מלבנון, כשפינו כמה בסיסיים שוליים וצמצמו אותם לתוך מחנה 80) טירוניות ישנו באוהלים. בימים האלו אני סמלת אמיצה הדואגת לרווחת חיילותיה, ניגשה אליי מ"כית ואמרה לי: "שמעי, יש לי חיילת אחת, אני לא יודעת מה לעשות איתה". "מה הסיפור?" שאלתי, "היא לא מוכנה לישון באוהל, אבל ממש לא מוכנה!"

באמאשלה.

הבו לי את החיילת ואברר את העניין. מגיעה החיילת (חיילת עלק, רק היום הגיעה מהבקו"ם!) ואני מתחילה בנסיונות לדובב אותה. עם יומרות של פסיכולוגית, התיישבתי איתה הרחק מיתר המחלקה שכבר יצאה לשעת ת"ש, הבטחתי לה הארכת זמן לשעת ת"ש, לשינה, ו-לתיזוז שיהיה מחר, רק שתגיד לי למה היא לא מוכנה לישון באוהל. "זה מסובך", היא אמרה והסתכלה עליי בעיניים נוצצות כאילו אומרת לי, אל תלחצי, זו נקודה רגישה. ואני לוחצת, "את הרי לא מצפה שניתן לך לישון בחדר בלי סיבה מוצדקת, נכון? ומה ההבדל בינך לבין 200 הבנות האחרות?". אז אנחנו רוקדות עוד קצת עם זה, היא מסרבת לספר מה העניין ואני איתה, מפגינה תמיכה והבנה אין סופית: "גם אני הייתי פעם טירונית, אני יודעת איך זה מרגיש...", הו החרטוטים. בסוף היא נשברה וסיפרה שכשהייתה בת 6, הלכה עם אביה לקרקס והאוהל התמוטט והרבה אנשים נפצעו ומאז יש לה טראומה.

את זה עוד לא שמעתי ושאלתי המומה ובשיא התמימות: "באמת?"

"לאאא", היא ענתה, "סתם, אני פשוט באמת לא רוצה לישון באוהל, ניסיתי לעבוד עליכן, אבל את פשוט יותר מידי נחמדה".

שיואו!

מרב הלם אני לא זוכרת איך זה נגמר.

(ועוד לא סיפרתי על החיילת שראתה כוכב נופל באמצע סיכום שבועי )