יוצאים בחמש וחצי בבוקר, מטיילים עד השקיעה, לא נעצרים בעליות גם לא כשכואב ברגליים, לפעמים עוצרים לשתייה והדרכות על המקום - ככה כובשים את הכרמל בחטיבת בני המושבים!
בערב הגענו לחניון שבו ישנים, שזו בעצם קרחת יער. כן, מתחת לכיפת השמיים. כן, בתוך שקי שינה. לא, לא היו אוהלים. אבל לפני שבכלל חושבים על שינה מתחילים עם ה'בישול-פאלוזה' - חגיגות הבישולים!
אני כל כך גאה בעצמי שתפסתי את התמונה הזו, האפקט על האדים נוצר בגלל איזה פנס ראש פלורסנטי של חניך.
כשמסיימים עם הבישולים, האכילה ,הניקיונות וה-ג'ימלייה ג'ים, האש עוברת הסבה מעמדת בישול לפינת מנוחה והתחממות, הסירים יורדים והאש עולה.
האמת המכוערת היא שאני בקושי סחבתי את עצמי בעליות המטורפות של הכרמל, ויחד עם מיחושי בטן וחולשה שבאים פק"ל עם אתםיודעיםמה, כל שיכולתי לחשוב עליו הוא מתי אני חוזרת הביתה ואיך.
אז סיימתי את המסלול של היום הראשון, בלי יותר מידי קיטורים, למרות שמאוד רציתי להעצר באחת העליות ולדרוש הליקופטר כמו שעשתה איזו חניכה פרחה, אבל אני לא חניכה פרחה. טוב, רק קצת, אבל שלטתי בעצמי.
ובבוקר יום שני גילגלתי יפה את השק"ש, אמרתי שלום לכיפת השמיים ולחניכים (ולנמש) ונכנסתי לטרמפ שלקח אותי כמעט עד דלת הבית.
להגנתי, אני רוצה לציין שזו השנה החמישית שאני יוצאת למחנות וישנה 'תחת כיפת השמיים' (אללי) ו-שאני זקנה מידי לשטויות האלו.
(זה קצת מעציב אותי שאני מוותרת לעצמי ועוזבת מחנות באמצע, אבל אחרי כל כך הרבה זמן, למען השם, תנו לי קידום! תודה ושלום)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
