הבעיה עם יחסים

מתוקשרים

(מתוקשרים = בין בלוגרים בישראבלוג)

היא

שכשאלו נגמרים,

הם לא נגמרים באמת.

הם עדיין קיימים מאוד,

בארכיון ובתגובות ובתקייה באינקרדימייל אם את בחורה שאוהבת לשמור מיילים יפים יפים.

"אז תתרחקי קצת מהאתר הזה, מה קרה?"

יופי באמת. רואים שאין לך בלוג.

אז כבר טרחת (לקחת את הסיכון) והכרת את הבנאדם שמאחורי הבלוג, על כל תכונותיו הטובות והרעות והטעם שלו בבוקר לפני ציחצוח השיניים. ואת כבר יודעת שמה שהוא כותב זה הוא, ושיש לו עוד צדדים והם נפלאים באמת, אבל גם הבלוג זה חלק ממנו.

בעיקר כשהוא בודק תגובות על הבוקר. את יודעת שאת אוהבת את כל מה שכרוך בו כולל השטיק של בדיקת התגובות.

חוצמזה, גם את עושה את זה.

ואז נפרדים.

ואז הבלוג זה כל מה שנשאר לך. והבקבוק של פומה.

קיץ 2000. במשרדי פלוגה ג' במחנה 80, יושבות להן 3 סמלות ומ"מית, לוגמות קולה קרה,בולסות וופלים ומדברות על סקס אפיל במדים. שמות נזרקים לאוויר, אנחנו מרכיבות רשימה ואז ל' אומרת 'מוק'. אני מופתעת. ומוחמאת. יש לי סקס אפיל במדים! יה בייבי. המחמאה הזו מחזיקה מעמד עד ליום שבו אני מחזירה את המדים לבקו"ם.

אביב 2001. לפנות בוקר, אחרי מסיבת עצמאות + חנוכת קרוואן, שיכורות, ת' ואני משוחחות על העתיד. אני שואלת  מי יתחתן איתי? ות' אומרת: "את משדרת משהו לא ברור" אני עייפה ושפוכה מידי בשביל להתעמק בכוונה שלה. חוץ מזה שהיא ברורה לי.

משנה לשנה הבטחון העצמי שלך יורד והמידה שלך בג'ינס עולה. כל החברות שלך השמינו בצבא, רק את רזית. עכשיו את משמינה והן מרזות. חברה אחת מתחתנת ועוד אחת וכל היתר מדגמנות זוגיות יציבה. את כבר מכינה את עצמך נפשית לרווקות נצחית, כי מי יתחתן עם מי שמשדרת משהו לא ברור. ועוד עם כזו מידה בג'ינס.

בחורף 2005, כשהייתי הכי פחות מוכנה לכך, התאהבתי בתל אביב. תל אביב מקסימה ואמיתית ואוהבת אותי וגורמת לי להרגיש טוב עם עצמי. היא מלמדת אותי לקחת סיכונים ולצאת קצת קצת מהבועה של המושב.

באביב 2006 תל אביב נפרדה ממני בצהריים אחד. בערב אני נכנסת לבית של סבתא שלי להגיד שלום, היא שואלת לאן אני הולכת ואני עונה ש-לבית שלי. היא שואלת אם אני לבד שם ואני עונה שכן, אז היא שואלת "טוב לך ככה?" אני מצחקקת קצת באי נוחות (איך היא יודעת?)  עונה שהתרגלתי, אוספת את חפציי, אומרת שלום, נותנת נשיקה ויוצאת לבית שלי לבד.

אני לא מבינה מה אני עושה לא בסדר.

*מחזור.