יואו. שבת בבוקר זה משהו! במיוחד אחרי 10 שעות שינה. אח, אני כזאתי פילה. תענוג. (אפילו גלגל"צ לא עיצבנו אותי על הבוקר. הופס, קבלו תיקון, שוב השיר המאוס של קולדפליי!)  

בכל אופן, כפי שכבר דיווחתי בפוסט הקודם, בחמישי הייתי עם משה* במחלקת יולדות אשר בביה"ח 'קפלן' בואכה רחובות וזו היתה חוויה מרנינה.

הכל החל כאשר ישבנו במשרדה של משה שחוץ מהיותה חברה, היא גם קצת בוסית לפעמים. כשמשה העירה שהיא לא מרגישה את בוטן** בפעם השביעית, עשיתי פרצוף מודאג. הסטלן הקטן*** המעיט לזוז משעות הבוקר ומשה, אם טובה שכמותה, אספה את חפצייה ואותי וכך מצאתי את עצמי בצהריי יום חמישי בדרך לקפלן.

קפלן הינו בית חולים לא פוטגני בעליל. איך שהגענו קיבלו את פנינו בכניסה 3 מיטות, סופר משוכללות, אני הצעתי למשה לעלות על אחת ושפשוט ניסע למחלקת יולדות. עם מנוע כזה בטח נגיע תוך דקה! מיותר לציין שמשה לא ראתה איתי באותה עין, וטוב שכך כי אז היו צריכים לעשות לנו ניתוח להפרדת תאומות סיאמיות וכולנו יודעים איך זה נגמר בסוף. לא נעים. בכל אופן, מעלית!

 הגענו למיון יולדות וכאן רבותיי, אך בעיקר גבירותיי ההריוניות, בשורה משמחת: מחלקת יולדות לא נראת כמו יתר 'קפלן', ובעוד שברחבי בית החולים מסתובבים כל מיני פצועים מדממים וחבושים שמפריעים לסדר הטוב (חסרי טאקט שכמותם), מחלקת יולדות שקטה ונקייה ונטולת ערסים מדממים. רק זוגות צעירים ונלהבים. מעניין למה. אה והאמהות משני הצדדים. ואני! מוק הקטנה! (באופי, קטנה באופי) אך לא באנו לכאן כדי לדבר עליי, לא הפעם וכך התפקדה לה משה, האם לעתיד המסודרת לתפארת מדינת ישראל -לתוך המערכת של בית החולים.

בתמונה הבאה ניתן לראות כיצד משה מנהלת את מחלקת היולדות עם הקלסר המסודר שלה. הפקידה במיון הייתה כמעט נבוכה לעומתו (כמעט, כי בכל זאת, קשה להוציא מהן איזשהו רגש כנה).

במיון יולדות נשכבה משה על מיטה משוכללת, כמו אלו ממקודם רק עם ניייר חדש לגמרי עליה (!!!) וכל מיני מכשירים חוברו לכרסה כך שיכולנו להאזין לדפיקות הלב של בוטן, העובר הסטלן.

האמת? זה היה משהו מיוחד. שכחתי לציין שכבר כשנכנסים למיון יולדות, הצליל הראשון ששומעים זה הרבה פעימות לב של בוטנים אחרים שנמצאים אצל נשים הריוניות אחרות שכמו משה, באו לשמוע את הבוטן שלהן נושם. או מה שהוא לא עושה שם.

ריבוי הפעימות נשמע קצת כמו טראנס מטורף (אומצה אומצה) ובוטן התחיל לפזז לו. השובב הקטן.

אחרי חצי שעה שכזו, שוחררנו להפסקת צהריים, עד שיקבלו אותנו ב...מקום הזה שגם רואים את בוטן (אני לא זוכרת, תהרגו אותי) פיזזנו למקור האוכל הקרוב ואני הופתעתי למצוא 'עלית קופי', או בקיצור 'קופי טו גו' (נו, כמו בלימודים) ויותר מזה: את תמיר ליאון, חתיך על ואנתרופולוג יישומי שאני מאוד מחבבת שכן הוא אחראי בעקיפין על החלטתי לגשת ללימודי תקשרות.

אה כן, גם אכלנו משהו. אנחנו אוכלות בשביל שלושה!

כמעט הספקנו לסיים את הקפה הקר כשמשה נקראה למקום הזה שאני לא זוכרת את שמו  ושם היה שמח!

שוב הושכבה משה על מיטה והפעם: בוטן בהופעה חיה!    

שאלתי את האחות, שאגב הייתה חביבה להפליא וחובבת 'ארץ נהדרת', עד כדי הבאת ציטוטים מהתוכנית , מה קורה אם מחפשים תמונה על בטן רגילה, אחת שלא בהריון? (התגעגתי קצת לפיצה, חשבתי שתעשה לי שלום) האחות התחמקה מתשובה, מה שגורם לי לחשוב שהיא מסתירה ממני סוד. אולי אני בהריון?!?

בוטן עשה קצת פוזות, נופף באצבעות הרגליים אבל לא עשה איזה משהו גרנדיוזי, קצת התאכזבתי, נורא רציתי לראות בולבול. מסיבה מדעית כמובן, רציתי להבין איך מבדילים בין בולבול לאצבע (בשלב כזה מוקדם!).

אחר כך שוב מוניטור, ושוב רופאה, ושוב המתנה בחדר עם קיר הגאווה או כבוד או איך שהם לא קוראים לתערוכת התמונות שמתחוללת שם:

חכינו, חכינו ובסוף זה הגיע, רגע השחרור!

בדרך חזרה לאוטו המעלית אמרה לנו מה היא חושבת עלינו:

חוסר רגישות אם אתם שואלים אותי, ועוד במעלית שנשים בהריון משתמשות בה!

לסיכום: אני נהנתי! וגם משה. נראה לי.

*חברתי ההריונית כאילו דה, כאילו דפ.

** בנה שטרם נולד כאילו דה, כאילו דפ.

*** 'סטלן' קובעת אימו, שכן כבר בפוטורצח הראשון שלו, נראה בוטן כשידיו מאחורי ראשו ורגליו משולבות משל מנמנם הוא על  ערסל בתאילנד או בחצר שלי. כי תליתי ערסל, כאילו דה.