לכבוד יום הולדתי ה-23  קיבלתי היום מחברה: דגים.

אני מאוד אוהבת ימי הולדת, ועוד יותר מזה אני אוהבת לקבל מתנות. כל שנה עם כניסת חודש יוני עיניי נוצצות ואני חברותית ונעימה לכולם, מפזרת רמזים עדינים כמו של נסיכה לגבי המתנות שהייתי רוצה לקבל. אני מכינה רשימה ומחביאה אותה במקום שכולם ימצאו, בטעות כמובן. השנה כנראה החבאתי אותה יותר מידי טוב ועכשיו אני ניצבת מול המתנה המקורית ביותר שקיבלתי בחיי (חברה מהצפון, בעצם למה אני מנומסת? צפונית, טוענת "שזה מקורי ביחס ל 97' אולי " ) : דגים באקווריום.

ואני באמת לא יודעת מה לעשות איתם.

נערת מושב אנוכי, קשה לי עם חיות מחמד שסגורות בתוך כלוב, עושות את אותו סיבוב 700 פעם, ושאי אפשר ללטף אותן. מה שווה חיית מחמד אם היא לא קופצת עלייך בשמחה כשאת חוזרת הביתה? אגב, פוקי לא חזר.

  -דקת דומיה-

כלב בוגדני.

אני מקווה שהוא בסדר.

נחזור לדגים. בחמש שעות שיש לי אותם אני משתדלת להעביר אותם ממקום למקום (מהשיש, לשולחן, מהשולחן אל מעל הטלוויזיה,מהטלוויזיה למדף ) בשביל שיראו הרבה נוף. בנוסף, אני עובדת על עצמי, מנסה להפנים ש"מחפשים את נימו" זה רק סרט ויהיה בסדר, הם לא מדוכאים , הדגים המוזרים שלי. בנוסף, אני מסרבת בכל תוקף להיקשר אליהם ע"י מתן שמות  כי אני פוחדת ממה שאני עלולה לגרום להם. 

כל ההתעסקות הזו בדגים מזכירה לי שב"מיכאלה" יש דג שקוראים לו משה. ותמיד קשורות אליו סצנות מביכות. מעניין למה.

דג על הדן, דגי דגיטלי, 1-2-3 דג מלוח, גפילטע פיש. טוב, די.

יורו 2004. כי גם אני לא מתעלמת מהמציאות שסביבי! (ובעצם איך אפשר? כשהגמוניה גברית במיטבה יושבת בסלון ביתנו, והם נמצאים במרחק לא גדול בכלל מהקרבת קורבן לאלוהי הכדורגל, אחי כבר אמר לאמי: "תתפללי!" אבוי לנו...)

טוב, זהו,

ביי