שלום.

בשבועיים האחרונים יצאתי לסמי-שרות מילואים, עם הילדים מהמושב לכבוש שנית את רמת הגולן, באמצעות טיולים רגליים שלא היו מביישים את הטובים שבחיילינו. בעצם אני סתם נסחפת, זה היה טיול קשישים, עלינו לאוטובוס ירדנו, הסברנו, עלינו, נסענו, הלכנו, חזרנו, הרבצנו בילדים מורשת קרב ואהבת הארץ וקינחנו בשייט (הו... איזו מילה עדינה....) סירות\קייקים בירדן.

הטיול הראשון דווקא התחיל לא רע, הילדים היו נסבלים, המדריכים מתפקדים והחולצה הכחולה עוד לא הסריחה. ביום השני, אחרי לילה קר ונוראי שבו אני סרבתי להיכנס לתוך השק שינה כי ה-בפנוכו שלו עושה לי צמרמורות, קמתי עצבנית (אבל ממש ממש קצת) כדי לקבל טלפון המבשר לי שסבתי בבית חולים.

אז עליתי על אוטובוס מקרית שמונה הביתה (אחרי שנפרדתי יפה מכולם, זייפתי צער ועצב על כך שאני עוזבת ו-ווידאתי שיש  מי שימלא את מקומי בהעדרי -כמובן, בחורה מקצועית אני) .

בנסיעה קרה לי משהו. התיישבתי מאחורי הנהג (בגלל שהתעצלתי להכנס יותר עמוק לתוך האוטובוס) התמקתי היטב ונרדמתי, כמו שצריך, עם הראש מוטה הצידה ופה פעור כמלכודת זבובים. ישנתי כל כך חזק שלא שמתי לב שלידי התיישבה אם צעירה ובתה (בת לא יותר משנתיים שלוש) תיירות מצרפת. דווקא מידי פעם שמעתי מילמולים ונזיפות בצרפתית אבל חשבתי שזה חלום אירוטי (סתם, אני? חלום אירוטי? מה פתאום! טפו!).

בעפולה התעוררתי וכשפקחתי עיניים, ילדה מתולתלת, הישרה אליי מבט ותפסה לי את האצבע בחוזקה, אני לא איבדתי את העשתונות למראה היצור המוזר ובירכתי אותו "בוקר טוב"! האמא תרגמה: "בונז'ור!". חביב לא? עד תל אביב הילדה התגלתה כידידותית ומקסימה להפליא והיא התעקשה לחלוק איתי כל מה שהיה לה: ביסקוויט מעוך, טוסט מעוך, בובה, בקבוק... היא הייתה פשוט מקסימה אמתית, בלי להבין מה אני אומרת היא פשוט כל הזמן חייכה אלי והציעה לי ממה שאימא שלה נתנה לה. בין לבין היא משכה לי בשרוכים של החולצה, הפילה לי את הפלאפון, קישקה לי על הלוח הקשיח  ודיי הפריעה לי לישון, אבל לי לא היה אכפת, אני כבר הייתי מאוהבת. כשהיא שמה את היד הקטנה שלה בתוך הכף יד שלי הרים של קרח נמסו בי! וכל תוכניותיי להימנע מלהביא ילדים לעולם הזה ולאמץ מתוך עיקרון, נמסו ונישטפו לביוב, אני, באותו רגע, באוטובוס, הייתי מוכנה להיות אמא!

הטירוף הרגעי הזה עבר לי ברוך השם, וכיום אני שוב מתכננת להקים משפחה דוגמאת המשפחה ב"קרוב רחוק" סדרת נעוריי (טוב, וגם בגרותי...) מלאה בילדים מאומצים ואומנים, ולתפארת מדינת ישראל.

סבתא שלי עדיין בבית חולים. יהיה בסדר.

ביום חמישי, אחרי ששבתי מהמחנה, הלכתי להסתפר ובטעות הסתפרתי ממש קצר ובטעות אין לי קוקו עכשיו, ובטעות יש לי תספורת של תיכוניסט חננה עכשיו.  אופס.

הטיול השני היה גועלי במיוחד, הדבר היחד שנהנתי ממנו היה הקייקים, זה היה פשוט נהדר, אני ממליצה לכולם. בהקדם. אני וחברה (שעובדת איתי ועונה לכינוי "משה" ואף התחתנה לה לא מזמן...כשאני חושבת על זה, אני צריכה לעשות סיכומי חתונות באמת.... ) תפסנו קייק ונתנו לזרם לקחת אותנו וזה היה פשוט נהדר. (עד שחבורה של דוסים התנפלו עלינו בהשפרצות ואני הכיתי אותם במשפטים מהתורה והגמרא על אהבת אדם וביאת המשיח עד כדי כך שהם הפסיקו בבהלה ויצאו להתפלל. לנשמתי אני מניחה. )

נשרפתי ברגליים ועכשיו אני ורודה ולוהטת. מחום.

זהו.

טוב שנגמר.

ביי.