כינורות בבקשה.

בבוקר יום חמישי קמתי מוקדם. יצאתי מהמיטה לאט, חממתי מים לקפה, התעדכנתי בחדשות בוואינט.

התלבשתי.

יצאתי החוצה וצילמתי את הפיג'ו ליד הקרוואן, כי באמת לא צילמתי אותו מספיק.

לקחתי דיסק של שירי אהבה עצובים ויצאתי לדרך.

כשבאר שבע הגיחה מבעד לאובך כבר הרגשתי גוש בגרון.

עצרתי בקיוסק וקניתי מים (ופנאי פלוס)

פתאום! המנורה של הדלק נדלקה ואני ידעתי, ידעתי שזו דרכו של הפיג'ו להגיד: "אנחנו עוד ניפגש!"  (כנראה ב-2018)

ב-10:02 החזרתי את הפיג'ו לסוכנות, נפרדנו כך. היתה דממה.

הוסעתי במונית הביתה. ישבתי ליד הנהג, הוא סיפר לי שאישתו נפטרה לפני כמה חודשים (נשבעת!)

בבית חיכה לי אהובי הסלחן, פג'ואי, 205, שנת 93'.

הוא לעולם לא יהיה 308 אבל הוא שלי!

.

הפוסט מוקדש לרויטל 9.