כינורות בבקשה.

בבוקר יום חמישי קמתי מוקדם. יצאתי מהמיטה לאט, חממתי מים לקפה, התעדכנתי בחדשות בוואינט.

התלבשתי.

יצאתי החוצה וצילמתי את הפיג'ו ליד הקרוואן, כי באמת לא צילמתי אותו מספיק.

לקחתי דיסק של שירי אהבה עצובים ויצאתי לדרך.

כשבאר שבע הגיחה מבעד לאובך כבר הרגשתי גוש בגרון.

עצרתי בקיוסק וקניתי מים (ופנאי פלוס)

פתאום! המנורה של הדלק נדלקה ואני ידעתי, ידעתי שזו דרכו של הפיג'ו להגיד: "אנחנו עוד ניפגש!"  (כנראה ב-2018)

ב-10:02 החזרתי את הפיג'ו לסוכנות, נפרדנו כך. היתה דממה.

הוסעתי במונית הביתה. ישבתי ליד הנהג, הוא סיפר לי שאישתו נפטרה לפני כמה חודשים (נשבעת!)

בבית חיכה לי אהובי הסלחן, פג'ואי, 205, שנת 93'.

הוא לעולם לא יהיה 308 אבל הוא שלי!

.

הפוסט מוקדש לרויטל 9.

איפה הפסקתי פעם קודמת?

אה נכון.

יום אחרי הנסיעה לירושלים קמתי על רגל שמאל ליום נטול ריגושים ומלא עבודה.

למרות שבוטל לי שיעור שזה תמיד מאורע משמח, קצת התבעסתי שלא אוכל לבדוק את עמידותו של הפיג'ו בארץ הקאסמים, שדרות.

במקום שדרות נסעתי לצרכניה כי זה המקום להפיץ שמועות כמו: "ראיתם באיזה רכב מוק נוהגת?!"

לצערי חוץ מגולן של הצרכנייה, ושני אנשי מכירות לא היה אף אחד שיתרשם מהרכב, אז חזרתי הביתה מדוכאת. בבית גיליתי ששכחתי חלב.

טוב. אז אם אין חלב נשתה מיץ, אצל פרילי. בדרך לפרילי צילמתי את האוטו בזוויות עקומות, אני לא יודעת למה הן יצאו ככה, אני חושבת שהתחברתי לשימפנזה הפנימית שבי.

אגב, התמונה הימנית התחתונה תפסה שלט של משפחת פשע מאוד ידועה בארצנו, שפרילי גרה בשכנות אליהם וממש כמו פרילי, גם השם שלהם מתחיל באותיות פרי.

את הדרך חזרה הביתה עשיתי בצורה הארוכה ביותר שיכולתי (שכללה כיכר ומגן דויד פסיכודלי בגן יבנה) אספתי את אמא שלי ופינקתי אותה במונית צמודה לסידורים (אני כאילו, עם הפיג'ו, דה).

כשזה נגמר, עדיין הייתי משועממת למוות והמיכל של הפיג'ו, עדיין על חצי.

הייתי במרחק שעתיים מישיבה שזה בדיוק הזמן שדרוש כדי לסוע לבאר שבע לאסוף את סיון ולחזור.

אז זה מה שעשיתי.

בדרך ראיתי פיג'ו 205 שהזכיר לי את פג'ואי וחשתי עצב קל. עד שקלטתי שהצג של הרדיו מציג את השם של השיר שמנגן והתלהבתי. אני לא יודעת אם סיפרתי לכם, אבל לפג'ואי יש רדיו קסטות וכבר שנה שתקועה בפנים קסטה. קסטה! שנה!

הישיבה היתה ארוכה כרגיל, אבל בשבילי זה היה בלתי נסבל, התנהגתי כמו ילדה עם צעצוע חדש -רק רציתי לצאת אליו כל הזמן.

אנחנו צוות מאוד מגוון.

עכשיו חידה: איך מכניסים חמש בחורות לפיג'ו 308?

לא מכניסים, הן נכנסות לבד.

אחרי ניסיון חטיפה של האוטו וביסוס של כמה חוקי יסוד, יצאנו לדרכנו, אל אחת המסעדות האהובות עליי (יש כמה) בגדרה

הופה אירופה.

ככה חלפו להם יותר מ 24 שעות עם ה308 ואני כבר ראיתי איך הסוף הולך להיות עצוב.

אתם כבר שומעים את הכינורות?

יא אללה.

התחלה טובה - אני באמת צריכה חצים כדי להתמצא בסביבה.

אביבה ואיתי החתיך שביקש ממני להביא לו חומוס מאבו גוש, הייתם מקסימים,גם גיא, תודה לכם.

אחרי שסיימנו סשן צילומים עם האוטו, על האוטו, מתחת לאוטו ובתוך הבגאז'

(הוא גדול! אפשר להכניס לשם גופה!)

וסיימתי להתלהב מעצמי על כך שאני נוהגת באוטו שאין לאף אחד ואוחזת בדיסק שאין לאף אחד

(אני אכן, שיא החנוניות)

החלטנו לצאת לירושלים עיר שווה פיצוץ, לפני שהסגר יתחיל.

הגענו במהירות האור, בדרך עשינו תנועות מגונות לכל פג'ו 207 ו-306 שעקפנו. טוב, אני עשיתי.

 נסיך! לא מלך!

  אחרי השוק החלטנו, אני "סיון תחליטי את" וסיון "לא תחליטי את" לנסוע לחנות של ההוא עם החולצות

(כאן יבוא קישור, תכף).

אמרתי לכם שקיבלנו גם ג'י פי אס? סתם, זה של סיון (מוגש באדיבות רועי) המכשיר היעיל כיוון אותנו בהצקות חינניות אל היעד. מרוב החינניות של ההצקות שכחנו אותו באוטו. פעמיים.

בתמונה משמאל: בלונדינית נמרחת על האוטו, כי הוא כזה צ'יק מאגנט (היא בלונדינית) תגידו לה להתחדש על הכפכפים.

 (אתם לא רואים את זה מהתמונות אבל השמשה הקדימית גדולה כמעט כמו של אוטובוס!!) 

חצינו דרך איזה בית קברות עתיק כשפתאום מה ראינו???

 אני לא יודעת איך לא חשבתי על זה קודם. העיר ירושלים מובאת בחסות "פיג'ו".

הולם!

החנות מתחבאת בסימטה והיא כוך מוסווה -אבל בכל זאת מצאנו אותו!

יצאנו עם שלל גדול.

אחר כך מהרנו הביתה כי עם כל הכבוד למכוניות נוצצות יש לי עבודה לעשות.

ואם כבר לנסוע לעבודה, אז בפיג'ו 308 חדשה.

בדרך הביתה, בערב, נגלה לעיניי מחזה מופלא:

עד כאן פרטים נוספים ועסייסים מהיום הראשון, פרטים נוספים מאוחר יותר הערב. או מחר.

היום, בשתיים ודקה, העמסתי חברה טובה ויצאתי לדרך.

הו אה!

פרטים נוספים ועסיסיים מעלילותיי עם הפג'ו בקרוב.