ברגילה הראשונה מהצבא, מתישהו בפברואר 2000, נסענו כמה חברות (מפקדות צוותים1 עד 5 לא כולל 4 המעפנה, לא חברות שלך) ל"נופש" בכורזים, שם גרה ב' ולא רחוק משם י' הלך על המים.

ביום הראשון לחוויה הצפונית שלנו נסענו לרפטינג בירדן ההררי. שום מים קפואים מהחרמון לא יעצרו מכיות קשוחות שכמותנו ומי יודע בכלל מתי שוב תהיה ההזדמנות ואת כל הירדן לעצמנו, לא כולל צוות הצילום היפני, שהראנו לו קשיחות ישראלית מהי (לא לחטוף דום לב מהמים הקפואים(. כדי להשלים את החוויה הקרבית סיימנו את מסלול הרפטינג (בו בעיקר טחנו במבה ונתנו לזרם לסחוף אותנו) בתוך תרגיל של חטיבת יעל, עם חיילים מכוסים בוץ ודבוקים לגדות הירדן (זו שלנו, זו גם כן). תאמינו לי, מישהו צריך לכתוב כתבה על מה שמתחולל באטרקציות של הקיץ, בזמן חורף. מעניין מה קורה במימדיון. אבל על מה רציתי לדבר? אה, בכל אופן, כשסיימנו ב' אמרה: "את הדרך הביתה נעשה בדרך חדשה! דרך השדות!". כידוע לכם -ככה מתחילות צרות. אז נסענו, נסענו, נסענו עד שהבנו שאנחנו לא בכיוון והחלטנו לעשות עצירה להפוך את המפה ולהתרשם מהנוף, כי אם כבר לטעות בדרך אז לפחות שנריח כמה פרחים. רצה הגורל והחלטנו להעצר בדיוק כאן. שככה יהיה לי טוב, כשאנחנו היינו שם לא היתה גדר ולא שלט גדול, רק שלטים קטנים עם כיתוב קטן, שמי בכלל שם אליהם לב תוך כדי נהיגת שטח? וזה היה מוזר. המקום מקסים, עם תצפית מצויינת מעל נחל עמיעד.

בסוף יצאנו בשדות של טובה זנגריה ומשם ב' כבר ידעה את הדרך.

עכשיו, מי כאן יכול להגיד שהוא ביקר בבית קברות לחללי אויב?

יחסית לחיית בית יש לי כמה מקומות מוזרים מאוד ברזומה. מה שמזכיר לי שהיום ראיתי את הסרטון החדש של איפה לעזאזל מאט?ובכיתי מהתרגשות.

אני כזאתי נקבה!