שלום לכל האנות...
זהו.. אני מרגישה שאני קרובה..כ"כ קרובה עד שאני מצליחה לחוש את קצה האושר.
אז למה בכל זאת אני כ"כ נרתעת?
הרעב הזה ... אח הרעב, למדתי להתגבר עליו, להתייחס אליו כאל כאב או דיגדוג שבעוד כמה דקות יחלפו.
אני כבר לא צריכה את האוכל, אני יודעת שאני יכולה לחיות בלעדיו.
אני כבר לא זקוקה לנישוש הקל באמצע היום, או למתוקים.
הגוף שלי כבר הפסיק לבקש את זה.
אני יכולה לחיות על מים ותה, אני יודעת... אני מרגישה את זה.
זה כמו שילד קטן יבקש מאבא שלו אופניים:
אז נכון, בהתחלה הוא יבקש ויבקש וינדנד ויבקש, אבל בסופו של דבר הוא יבין שהוא הוא לא הולך לקבל את מה שהוא רוצה,אז הוא פשוט יפסיק לבקש.
הגוף שלי..כבר הפסיק.
חשבתי שזה יהיה קשה...
אני יורדת במשקל, לא בדיוק רואה את זה אבל אחרים כן.
אני מרגישה כל כך נקייה בלי כל האוכל הזה ...
ואם אני כבר אוכלת אני מרגישה מלוכלכת.
אז למה בכל זאת לא טוב לי?!?!?!
אני מרגישה דוחה, אני דוחה את עצמי, אני מרגישה שאני דוחה את כל מי שסביבי.
אני רוצה לשקוע, לשקוע בשניה עמוקה.
אני רוצה לקום חדשה.
אני כבר כל כך עייפה מהכל..... האם זה שווה את זה ???
אני עייפה, יש לי חולשות בכל הגוף, קר לי כל הזמן, אין לי כח לעשות כלום...אז אני יושבת פה וכותבת לכם.
ולא! אני לא מתכוונת להישבר או להפסיק, אני אמשיך, אני אשיג את היעד שלי.
למה? כי אני רוצה!
כי בשביל לפסוע צעד קדימה צריך לחזור שניים אחורה...אז אני אתגבר... אני יודעת שכל זה נועד בשביל להשיג את המטרה...
אנ יודעת שבסוף יהיה לי רק טוב.
אני יודעת!!!
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
