אני בנאדם אופטימי.
טוב לי, שמח לי אני מרגישה אהובה ואוהבת.
מאמינה בקארמה ובלי קשר משתדלת להיות בנאדם כמה שיותר טוב.
תמיד חשבתי שאם נתייחס יפה לזולת זה גם יהיה ככה כלפינו,
ומי ששם את עצמו במרכז ולא דואג לאחרים, אחרים גם לא ידאגו לו וכך כל החברים הפוטנציאלים האמיתיים שלו יעלמו,
וישארו השפוטים מביניהם, אלו שלא משנה איזה יחס יקבלו מאותו הבנאדם ששם את עצמו במרכז, עדיין יתנו לו הכל מעצמם.
בגדול, אני עדיין חושבת ככה.
אולי זוהי אופטימיות שגובלת בנאיביות, אבל כל עוד אני לא אתאכזב מהדרך הזו, אני מניחה שאני גם לא אסטה ממנה.
אני יודעת שהחברים שיש לי הם אמיתיים ושאני הרווחתי אותם, ושהקשר בינינו קשור לשנינו באותה מידה.
אני חושבת, שמי שמאמין שכל אחד לעצמו- זה באמת מה שקורה בסביבתו.
אולי זוהי אופטימיות שגובלת בנאיביות לחשוב, שיש אנשים שהם לא אינטרסנטים, אבל אני מאמינה בכל ליבי שזה כך,
שיש אנשים שיתנו אם רק יוכלו, בלי לצפות לתמורה.
אני חושבת ששפוטים, נועדו כדי לחזק בטחון עצמי אצל בנאדם חלש, שמציג עצמו כחזק, והאינטרס שלהם, הוא להיות בסביבה של אדם שהוא כביכול חזק, ועמיד חברתית.
אבל אחרי הכל, בין אם אני ריאלית, או אופטימית-נאיבית, זה נשמע לי יותר מרק הגיוני, שכאשר מישהו צריך משהו ממישהו אחר, יותר סיכוי שהוא יקבל את זה, אם הוא גם היה מוכן לתת, במצב אחר.
אז פשוט, אין לי מה להפסיד (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
