ראש המשפחה צם כל שנה ביום הכיפורים, לאות הזדהות עם העם היהודי.
אני משתדלת לצום כל שנה ביום הכיפורים, לאות הזדהות עם ראש המשפחה (ובעקיפין גם עם העם היהודי, וגם עם אבא שלי, שנהג לצום מאותה סיבה).
הילדים אינם מזדהים עם שום דבר, וצמים בין הארוחות.
יש שנים שבהן , כשאני צמאה מאד ביום הכיפורים, אני שותה מים. נדמה לי שאלהים מבין. השנה, איכשהו, לא היה בכך צורך, וצלחתי את היום בשלום.
*
בתום יום הכיפורים אני תמיד נושמת לרווחה. לא רק משום שאפשר לאכול ולשתות, ולא רק משום שקולות-העולם הרגילים שבים מהמקום שאליו פרשו 25 שעות קודם לכן: האמת המרה היא, שיום הכיפורים משרה עלי בדרך כלל אי-שקט. יותר מדי דברים רעים יכולים לקרות, כשהציבור בכללותו - מורעב למחצה - אינו ערוך לקראתם.
*
ביום הכיפורים של 1973 צמתי בהצלחה עד שתיים בצהריים, אלא שאז, עם פרוץ האזעקה הראשונה, ציוותה עלי אמא שלי:
- "מיד תלכי לשתות".
- "אבל אני בצום," ניסיתי להסביר.
היא התעקשה, בהבעה שבהילות ונחישות ניכרו בה בערבוביה:
- "שום צום. עכשיו מלחמה, ואי אפשר לדעת מה יקרה. זה לא הזמן לְצוֹם."
ואני שתיתי, והמלחמה התעצמה והלכה. רק בשנה שאחרי כן הצלחתי לעבור את הצום במלואו, בפעם הראשונה בחיי.
*
מאז משרה עלי יום הכיפורים אי-שקט. שהרי, כמו שאמרה אמא שלי, אי אפשר לדעת מה יקרה, ולא בטוח שזה הזמן הנכון לָצוּם. לוּ יכולתי להאמין בלב שלם, הייתי מן הסתם סומכת על אלהים שישמור על עמו ביום שבו הוא דורש ממנו דרישות כאלה. אבל אני מקטני האמונה: תמיד אני משאירה עין אחת פקוחה, להשגיח, למקרה שאלהים יתרשל.
שהרי בפעם ההיא, לא נעים להודות, אלהים התרשל.
כן. גם הוא.
*
הערב, בתום הצום, אחרי ששתיתי ואכלתי משהו, חשבתי: בשעה זו תמיד היתה אמא שלי מתקשרת לשאול: "נו, אכלתם כבר?"
כן, אמא. הנה אכלנו.
*
עוד משהו קטן:
זמן קצר לפני תום הצום ראיתי בחלון שבבתים בסביבה כבר דולקים אורות החשמל. הם נראו צהובים במקצת. הדמדומים ירדו בשלווה, רוח של סתיו נשבה בנעימות, והאור בין הבניינים נצבע לרגע בגוון ורדרד.
כך בדיוק אני אוהבת.
אולי זה אות לטובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.