בילדותי הרחוקה קנו הורי מכשיר רדיו גדול-מְמַדִּים וחדשני לתקופתו, שהיה מצוייד, בניגוד לקודמיו, בארבע רגליים גבוהות ודקות, ולכן עמד בכוחות עצמו על הרצפה בפינת חדר-המגורים, ולא נזקק לשידה שעליה יוכל לשבת. הוא היה מצופה בפורמייקה מבהיקה וכלל גם פטיפון, וכן שני כפתורי ענק ועוד כמה מקשים שנראו כקלידים של פסנתר. אלה כמו אלה הוציאו את כל הילדים הקטנים שביקרו אצלנו מגידרם: לא היה תענוג גדול יותר מסיבוב מלא מרץ של הכפתורים ומלחיצה נרגשת על המקשים, שהפיקו תמיד מן המכשיר האומלל קולות מחאה רמים.
ברדיו הזה הקשיב אבי מדי יום חמישי בערב לתסכיתי מתח - בעיקר ל"פול טמפל" הזכור לטוב. בקטנותי דרש אבי להרחיק אותי מן החדר בזמן השידור, כדי שעצבי הרעועים-ממילא לא יושפעו לרעה מהסיפורים המותחים המלוּוים במוסיקה מפחידה. כשגדלתי קצת הותר לי, לשמחתי, להישאר בחדר ולהקשיב - ועד היום אני זוכרת את קולו של פול טמפל (ראובן מורגן?) האומר בחריפות לאשתו (נילי קינן?): "בשם אלוהים, סְטִיב!!" (זה היה שמה, אני בטוחה).
אני חושבת שאת התוכניות האהובות עליו בבוקרי השבתות - "עולם המדע" עם יוסף טָרָגִין, וכמובן "יומן השבוע" - כבר שמע אבי במטבח, ברדיו-טרנזיסטור שהיה לו בשנים מאוחרות יותר (תוך כדי שהוא מכין שם את סלט הביצים המתובל המפורסם שלו. אבי אהב מאד לבשל, ובמיוחד אהב להוסיף לתבשיליו את כל התבלינים שהצליח להניח עליהם את ידו, למגינת לִבה של אמי). אבל אני זוכרת בפירוש איך ישבו פעם שניהם, אבי ואמי, ליד הרדיו-בעל-הרגליים שבפינת חדר המגורים, הקשיבו במתיחות רבה לתיאור משחק הכדורגל המפורסם ההוא, בין גרמניה ואנגליה (מתי זה היה? מזמן מאד), והתפללו לאלהים שלא ייתן לגרמנים לנצח (והוא באמת לא נתן).
כתבתי את כל זה כדי להגיע לעניין העכבישים. אבי התייחס לרוב החיות שבתבל בסובלנות ובחמלה. אמנם אני יודעת שנאלץ פעם להרוג נחש, וגם ג'וקים לא חיבב, ואת היתושים רדף בחמת זעם, בשל ההרגל המגונה שהיה להם להתחיל לזמזם באוזניו בדיוק ברגע בו כיבה את האור בלילה. אבל מעבר לזה תמיד הזהיר אותי, לגבי כל חיה וחרק אפשריים: "אל תפגעי בהם!"
במיוחד היתה לו חיבה לעכבישים. אינני יודעת למה דווקא הם. אולי היתה מעורבת בכך אמונה תפלה כלשהי, או שפשוט חיבב את שלוותם ונקיונם. מן הסתם ידע שיש ביניהם גם סוגים ארסיים, אבל זה לא הטריד אותו. אני מניחה שחשב, שאם הוא לא יפריע להם, גם הם יניחו לו.
היתה לו עליהם תיאוריה מעניינת: דעתו היתה, שעכבישים הם בעלי-חיים מוסיקליים מאד. "תראי," היה אומר לי, "כשיש מוסיקה ברדיו" (ההוא שבחדר המגורים, עם הרגליים), "הם מסתדרים בחצי עיגול על הרצפה, מסביבו. אני אומר לך שהם מקשיבים. והם אוהבים מוסיקה קלאסית." כשצחקתי, היה זוקף בכעס מעושה גבה אחת (עד סוף ימיו היו גבותיו שחורות, אף כי שערו היה לבן לגמרי), ואומר: "מה את צוחקת? אני רציני לגמרי."
גם אני אינני פוגעת בעכבישים, וגם לילדים לא הרשיתי. תמיד אמרתי להם: "עִזבו אותם במנוחה. הם לא מלכלכים ולא מרעישים. וחוץ מזה, הם אוהבים מוסיקה קלאסית."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.