לאחרונה צפיתי בטלוויזיה בתכנית הבישול האהובה עלי (עם חיים כהן, בערוץ הראשון), שצולמה הפעם במפרץ חיפה. בין השאר צולמו שם ספינות הדייגים היוצאות לדוג בים הפתוח ושבות לנמל עם שללן. התעופפו שם לא מעט שחפים, וגם עוד סוג של ציפורים שלא זיהיתי: לבנות לגמרי, עם מקור ארוך וכפוף מעט, ועם רגלים ארוכות מאד, עד כדי כך שמפרק הברך שלהן נראה היטב לעין. הציפורים האלה נחתו עם רגליהן הארוכות על ראשי התרנים של הספינות, והשקיפו אל העיר והמפרץ. ואני חשבתי: ממרומי התרנים, ועם הרגליים הארוכות האלה - כל העולם פרוש לנגד עיניהן. אפילו לא צריך לדעת לעוף.
* * *
החבר של הקטנה נרדם בשמירה בצבא וקיבל, כעונש, ריתוק ממושך לבסיס. הקטנה רואה את האירוע בחומרה יתרה:
- "מגיע לו העונש שקיבל," סחה לי בכעס. "לעשות דבר כזה! להירדם בשמירה!"
אני מסכימה אתה, כמובן, ומודעת לחשיבות השמירה הקפדנית, וגם חרדה מפני זלזול והפקרות. באמת. אבל אינני יכולה שלא להרהר (בזהירות, וביני לבין עצמי) בדרכי העולם המוזרות: וכי מה-זה עלה על דעתם? הנה לקחו את הילד הזה עם גומות-החן לצבא, והעייפות והקור גברו עליו, והוא הניח לעפעפיו להיעצם רק לרגע אחד קטן...
את המחשבות האלה אני שומרת, בתבונה רבה, לעצמי. לו ידעה הקטנה (יצור זעיר, אחראי וקפדן שכמותה) על קלות הדעת שבה אני מתייחסת אל חובות שכאלה, היתה חמתה בוערת בה להשחית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.