בלוגיעדה

בסוף הלכתי והצבעתי למפלגת העבודה. 

תמיד קורה אותו הדבר:

בבחירות אני תמיד מצביעה למפלגת העבודה.

לאחר הבחירות מפלגת העבודה מרגיזה אותי עד מוות.

ואז אני נשבעת שלעולם לא אצביע עוד עבורם.

ואז אני מחפשת מפלגה אחרת.

ואז אני לא מוצאת.

ואז אני מפרה את שבועתי ומצביעה עבורם שוב.

ואז,  אחרי הבחירות,   מפלגת העבודה מרגיזה אותי עד מוות.

ואז אני נשבעת שלעולם לא...

וחוזר חלילה.

אבל מה אני יכולה לעשות  -  בין כל המפלגות שאני מכירה,  המצע שלהם נראה לי פחות או יותר ניתן לבליעה,  ההתייחסות שלהם למציאות היא פחות או יותר רציונאלית,  וההרכב שלהם סביר,  ברובו,  למעט נפוליאון העומד בראשם (ואיתו הסליחה,  אני לא מצליחה להשתחרר מהאסוציאציה הזאת),  ועוד אחד או שניים שהייתי יכולה להסתדר בלעדיהם.

"למה לא תצביעי מרצ,"  אמרה לי מישהי בערב-שלפני,  "הרי בדעותיהם הם מתאימים לך!"

אמרתי לה:  בדעות אנחנו אולי באמת מתאימים,  אבל הסגנון שלהם עולה על עצבַי:    כל הזמן הם יושבים בפינה לבד בחושך,  ומתלוננים שהכל לא-טוב.  פעמיים בשנה הם גם אומרים    -  ובצדק   -   "אמרנו לכם."  את זה גם אני יודעת  לעשות  -  אני לא צריכה אותם בשביל זה.

לפני פרסום המדגמים,  בעשר-דקות-לפני-עשר,  התחוללה סופת רעמים שהפילה את האינטרנט שלנו (למחרת נודע,  שלא היינו לבד:  כמעט כל האינטרנטים נפלו,  בבת אחת).  סופות רעמים מפילות עלי אימה,  אפילו כשאינן פוגעות באינטרנט.  בצר לי אטמתי את אוזני וברחתי לחדר של הילד,  שישב ולמד בשקידה לפסיכומטרי עד שנייה-לפני-המדגם (בחריצות כזאת כבר מזמן לא נתקלתי).  קיוויתי שהוא יגונן עלי מפני הזעם האלוהי הרועם באטמוספירה,  אבל הוא רק הביט בי בבדיחות-הדעת וחזר לתרגילים בגיאומטריה. לא נותר לי אלא לשוב אל הטלוויזיה ולהתפלל שלפחות היא לא תחשך פתאום.

בתום המדגמים נתעגמה עלי רוחי באמת.  כל הבלגן הזה שעברנו   -    וכלום לא יצא.  שום דבר לא הוכרע.   אמרתי לראש המשפחה באכזבה זעופה: 

"פעם אחת גם אני רוצה לחגוג עם הקבוצה המנצחת.  הייתי צריכה להצביע עבור ציפי לבני,  כמו שכולם אמרו לי לעשות.  עכשיו הייתי יכולה לשמוח איתם." 

יש אנשים שהגיון-הברזל שלהם אינו חדל לפעול אפילו בשיאה של סופת ברקים: 

"אני לא מבין   -  מה היה יוצא לך מזה,"  אמר לי בשלווה.  "היית מעבירה את הקול שלך מהעבודה לקדימה,  וציפי לבני היתה נשארת בדיוק עם אותו גוש מפלגות  שאיננו גדול מספיק בשביל להרכיב ממשלה."

זה נכון,  אבל לא מנחם.  נשארתי עגומה כשהייתי,  אף שהסופה נגמרה,  והאביב חזר.

אולי לקראת הפעם הבאה אחליף קבוצה.