בלוגיעדה

משחר ילדותי נדרשו המבוגרים סביבי (ואמי בראשם) לסוגיית היציבה הנכונה שלי,  או,  ליתר דיוק,  לבעיית יציבתי השגוייה.  הוראות מסוג:  "תעמדי ישר",  "תיישרי את הגב",  "תמשכי את הכתפיים" וכיוצא באלה ניתכו על ראשי בכל הזדמנות,  בעיקר בביקורים האומללים אצל התופרת.  אינני יודעת מדוע ראו לנכון לתפור עבורי שמלות אצל התופרת (אני מניחה שהמבחר בחנויות היה אז זעום יחסית להיום),  אבל,  נוכח הביקורות הבלתי פוסקות על עמידתי,  והמיותרוּת המוחלטת של המעמד-התפירתי כולו בעיני, העדפתי לנהוג באפיזודות האלה כנוכחת-נפקדת,  ואת ההוראות לא מילאתי.  כשנכנס ראש המשפחה לתוך תמונת חיי,  קיוותה אמי שתוכל להעביר את לפיד ההשגחה לידיו,  אבל עד מהרה נכזבה תוחלתה:  ראש המשפחה אינו מאמין במלחמות אבודות.  הוא אמנם טען מדי פעם שאני עומדת "כמו סימן שאלה",  אבל בסופו של דבר משך את ידיו מהנסיון לשפר את דרכי,  והותיר את אמי כמעט לבד במערכה.

עכשיו שאמי כבר איננה,  מסתבר שנמצא לה תחליף:  זה כמה חודשים שאני מתרשמת, שהקטנה שלי החליטה לקחת לידיה את הטיפול בהשלמת חינוכי הלקוי.  פה ושם כבר מתחה ביקורת מרומזת על יציבתי הבעייתית,  ואתמול בערב,  לאחר שהיתה נוכחת השבוע בחתונה של ידידים צעירים,  השמיעה פתאום מפורשות וללא הכנה מוקדמת את ההצהרה הבאה:

-  "אני לא אסכים שבחתונה שלי את תעמדי ככה עקום."

הוֹ.

ספרתי עד עשר ואז שאלתי אותה בבהלה קלה (אך באיפוק) אם מישהו הציע לה נישואים לאחרונה.

-  "לא,"  אמרה,  "אבל ככה אני לא ארשה לך לעמוד." 

היא חייכה כשאמרה זאת (גם אם ניסתה,  כהרגלה,  להסתיר את החיוך),  ולכן הרשיתי לעצמי לבקש שתספר לי קצת על החתונה שבה היתה השבוע.  תחילה שאלתי למספר המוזמנים.

-  "לא יודעת,"  אמרה.  "אולי מאתיים."

-  "אה,  יפה,"  אמרתי.  "בחתונה של אבא וְשלי נכחו 49 אנשים,  כולל החתן והכלה."

התגובה הצפויה לא איחרה להגיע:

-  "ברור.  מספר מוזמנים מתאים בשביל אנשים שעומדים עקום."

אבל עדיין חייכה,  ועדיין חשבה שאני לא רואה.  אני התעלמתי מן ההערה הבעייתית,  והמשכתי לשאול על פרטים מעניינים  -  כגון התפריט,  ושמלת הכלה,  וכיוצא באלה,  וקינחתי ב-

-  "ואיך נראו קרובי המשפחה של הזוג הצעיר?"

-  "נראו טוב,"  אמרה.  "הם נראו צעירים."

ראש המשפחה,  שעשה אוזנו כאפרכסת במהלך חלק מן השיחה הזאת,  התערב עתה ושאל,  איך זה שאנשים בגילנו נראו פתאום צעירים.

-  "לא יודעת,"  ענתה.  "לא היו להם קמטים בכלל.  כנראה הם התאפרו."

-  "נו,  זה נורמלי לגמרי," הבעתי את דעתי.  "הרבה אנשים מתאפרים בהזדמנויות כאלה."

-  "נכון,"  מיהרה להסכים,  והוסיפה מיד (ועכשיו כבר צחקה ממש):  "חוץ מאלה שעומדים עקום."

ראש המשפחה חייך מתחת לשפם שאין לו ומילא פיו מים,  ואני,  שסברתי שהשיחה הזאת התארכה דַּיָּהּ,  הפסקתי את השתתפותי בה וחזרתי לעניינַי.

אבל ביני לביני תהיתי מהו הדבר שהופך אותי,  משחר ילדותי,  לאבן שואבת עבור דברי ביקורת פסקניים על אודות הופעתי,  מצד כל המבוגרים האחראים בסביבתי,  בלי קשר לגילם הכרונולוגי.  אני יודעת שלו הייתי שואלת את הקטנה על הסיבה לכך   -  ולו היתה מסכימה לענות  -  לבטח היתה אומרת משהו כמו: 

-  אילו היית שומעת פעם אחת בקולם,  היו מפסיקים להגיד לך.

ההגיון הזה נשמע לי מוּכָּר מאד (והגיוני מאד),  ואני תוהה ממי ירשה אותו.  ולו הייתי שואלת את אחיה הבכור,  מן הסתם היה אומר בבדיחות דעת יגעה:

-  נו באמת.  זה לא ברור לך ממי?