אתמול בערב, אחרי יום עבודה ארוך ומייגע, צנחתי מול הטלוויזיה בשביל משהו קליל שמתאים לראש עייף, ונתקלתי דווקא בסרט-דרמה על מחלת האלצהיימר. מהרגע הראשון היה לי ברור שצפייה בו תהיה טעות (ולא מפני שזה לא סרט טוב). מצד שני, ידע מוקדם על טעות אף פעם עוד לא מנע ממני לִטְעוֹת, כך שלא החלפתי ערוץ.
ואכן טעות.
אני לא יכולה להעלות בדעתי מחלה שמפחידה אותי יותר מהמחלה הזאת, שבה המוח הולך ומתרוקן, פשוטו כמשמעו, בהדרגה אכזרית (שהחולה מודע לה בתחילה): האור במוח הולך וכבה, "והוא אכן יִכבֶּה בסופו של דבר," כפי שאומר שם הרופא בסרט. כל נסיון החיים והאומץ וכוחות הנפש והאמונות ודרכי ההתמודדות שנצברים במשך החיים לא יוכלו לעזור לחולה מול כיבוי האורות הזה, כי הם פשוט נשכחים. וכשכל אלה - בנוסף לתבונה, למרכיבי האופי ולאישיות עצמה - נמחקים, אני לא מבינה מה נשאר.
על פי סרטים שראיתי, וגם על פי הסרט של אתמול, נשארת האהבה. זה אמור לנחם, אבל אני מתקשה להאמין בכך. אולי האהבה נשארת אצל הבריאים שמסביב, ולא אצל מי שחולה: כי לי נדמה שהוא שוכח גם אותה.
מול המחלה הזאת אני לא מוצאת אפילו אמירה אחת של השלמה או נחמה. פשוט, האור הולך וכבה, וזהו.
*
בלי (?) קשר:
דמותו של חוזה-המדינה - שלוב ידיים וחמור סבר - משקיפה מראש הגבעה של מאגר המים אל המכוניות והרכבות הממהרות למטה. אני נזכרת בכתובת שראיתי על קיר בית בתל אביב בקיץ האחרון:
- "אם לא תרצו - לא צריך".
הו, הרצל. מה היית אומר על זאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.