בעמל רב הגעתי לסופו של הספר צילה של הרוח של קרלוס רואיס סאפון (תרגום: ליה נירגד, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2006). הספר הזה לא דיבר אלי במיוחד: משהו בעלילות הסבוכות והאפלות, עתירות המסתורין הגוֹתי, העמיד את סבלנותי במבחן קשה. העמודים הראשונים שלו כתובים יפה, וכך גם - יש להודות - האחרונים, ועוד כמה דברים באמצע. והוא מסקרן וקל לקריאה, וגם הערותיו המשעשעות של פרמין הזכור לטוב מצילות לא פעם את המצב. אבל, באופן כללי, בעקבות כל הדברים הטובים ששמעתי על הספר, ציפיתי למשהו אחר.
רצף אחד של משפטים מתוכו משך בכל זאת את תשומת לבי. מדובר בכמה דברים שכותבת נוריה לדניאל בנוגע לאֵימֵי (צ"ל מנוקד בצירה ב-א' וב-מ', אלא שהאקספלורר מראה מה שמתחשק לו) - ובכן, בנוגע לאימי המלחמה-שבעקבות-מלחמת-האזרחים בספרד:
- "אין דבר שמֵּזִין את השִכחה כמו מלחמה, דניאל. כולנו שותקים ומשתדלים לשכנע את עצמנו שמה שראינו, מה שעשינו, מה שלמדנו על עצמנו ועל אחרים, אינו אלא אשליה, סיוט חולף. למלחמות אין זכרון, ואיש לא מעז לנסות ולהבין אותן עד שכבר לא נותרים קולות שיספרו מה קרה, עד שמגיע הרגע שלא מזהים אותן עוד, והן חוזרות בפָנים אחרות ובשם אחר לטרוף את מה שהותירו" (עמ' 403 -404; ובדומה לזה בעמ' 338: "לעולם אל תזלזל בכשרון השִכחה שמולידות המלחמות, דניאל.")
הדברים האלה אכן מתאימים לכל מה שאני יודעת על מלחמות: שהן מסַפקות לכולם הזדמנות פז לביצוע מעשי נבלה , ובעקבותיהם - לתִרגול מיומנויות השִכחה (אבל לא כולם מנצלים את ההזדמנויות האלה).
מה שמחזיר אותי, שלא בטובתי, לסגירת תיק-החקירה-של-עדויות-החיילים-בכנס-ההוא-במכללה על ידי הפרקליט הצבאי הראשי בשבוע שעבר. על המעשים שנבדקו בחקירה אין לי כל מידע - אבל אני יוצאת מנקודת הנחה, שאפשר בהחלט שאכן נעשו. עכשיו שהפצ"ר הודיע על סגירת תיק החקירה, התגברו חשדותיי מאד: ריח רע עולה מן הניסוח שבו בחר הפצ"ר להכריז על כך - משהו שנראה כמו טיוח מסוכן ולא מחוכם במיוחד.
אני אומַר כך:
אם אכן היה טיוח - רע הדבר ומר, מכל צדדיו.
ואם לא היה - עצוב ומטופש לדַווח על האמת בסגנון כזה, שיגרום לשומעים להשתכנע בדיוק בהיפך ממה שדוּוח.
ואיזה בזבוז איום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.