בלוגיעדה

ועוד משהו,  בשולי יום השואה:

"אני לא הייתי מעז" כתב פוסט יפהפה על תחיית המתים   -    ובעקבותיו נכנסתי גם אני למאגר השמות הממוחשב באתר של "יד ושם".  מצאתי שם צילומים של הטפסים שמילאו הוריי,  בכתב ידם,  על בני המשפחה שלהם שנספו,  וגם סיכום קצר שהוקלד באתר על כל אחד מן הנספים.  הטפסים מולאו בינואר 1956,  הרבה בטרם היות האינטרנט.  יש להניח שהיה צורך ללכת לדואר כדי להשיג את הטפסים,  או אולי לכתוב ל"יד ושם" בירושלים ולקבלם בדואר חוזר.  ואז ישבו הוריי, שניהם באותו תאריך,  אולי בליל חורף קר,  ומילאו את הטפסים בעט כדורי,  בכתב יד ברור ככל האפשר.  כשנשלמה המלאכה,  קיפלו מן הסתם את כל הניירת ושמו אותה במעטפה והלכו שוב אל סניף הדואר ושלחו אותה אל "יד ושם".  וחמישים-וכמה שנים אחרי כן אני גולשת באינטרנט ומוצאת את הטפסים,  סרוקים,  בצורתם המקורית,  ומזהה את כתבי-היד המוכרים,  וקוראת לילד שלי ואומרת לו,  תִראה.

שם סבתי מצד אמי היה אִידָה.  באתר של "יד ושם" מסופר,  שהיא נולדה ב-22 באפריל של שנת   1897,   ונספתה באושוויץ מתי שהוא ביוני 1944,  בגיל 47.  היו לה ארבעה ילדים,  כתוב שם,  ואני יודעת להוסיף,  שהיום כבר איש מהם איננו בין החיים.  אין לי מושג מה אהבה ובמה האמינה ואילו כשרונות היו לה,  אבל דמותה העלומה עוררה בי תמיד עניין סקרני.  אפילו כתבתי עליה כאן פעם.  אמי טענה שאני דומה דווקא לה.  גם במראה,  כך אמרה לי,  וגם,  אולי,  באופי.  לעולם לא אדע.

משום מה האמינה אמי,  שהגירסה העברית של השם 'אידה' היא בוודאי 'עדה'.  היא ציינה זאת גם בטופס של "יד ושם",  ומסרה את שני השמות,  זה בצד זה:  אידה ועדה.  היא רשמה שם גם את תאריך הדיווח:  25 בינואר 1956.  ששה חודשים (פחות ארבעה ימים) לפני שנולדתי.  אני יושבת מול מסך המחשב ויודעת, כמעט בוודאות:  היא כבר החליטה אז,  כשמילאה את הטופס, שאם תהיה זו בת,  יש בשבילה שֵם מוכן שמחכה לה.