לאחרונה אני רואה בבתי קפה אנשים שיושבים עם הלֶפּטוֹפִּים שלהם, איש-איש ולפטופו האישי. לחלוטין שלא כצפוי, זה נראה לי מגניב מאד - וריאציה נחמדה על נושא שאני זוכרת מנעוריי, כשאני ישבתי בקפיטריות של האוניברסיטה עם ספר. אני אפילו זוממת להעז ולקחת פעם (אולי-אולי) את הלפטופ שלי ולשבת אתו ככה בעצמי בבית קפה. לצורך זה אני מתאמנת עכשיו בלעבוד אתו בלי העכברון-זוטא שיכול להתלוות אליו. מסתבר שאפשר. מגניב.
הצרה היא רק שהמסך שלו קטן כל כך, שאני חייבת להצטייד במשקפיים משוכללים מאד כדי לראות מי-נגד-מי שם בכלל.
*
כשהלכתי השבוע עם ראש המשפחה למקום שבו הכירו קודם רק אותי, התברר שוב שהוא נראה צעיר ממני (ומִגִּילוֹ). "הבחור", קראו לו שם (שוד ושבר). נזכרתי שהחברות של אמא שלי בדיור המוגן שאלו אותה פעם אם הוא הנכד שלה. אולי זה מוסיף בעיני הבריות איזה נופך מסתורי לאישיותי האפרורית: אני מצטיירת, מן הסתם, כמי שטורפת גברים צעירים בעודם בְּאִבָּם.
נו, שיהיה.
*
ככה הזמן עובר:
למוּדַת ל"ג-בעומרים משכבר הימים, שאלתי היום בחשש את הקטנה, אם בערב היא הולכת למדורה. התשובה הבוגרת הגיעה מיד: "חס וחלילה!"
חזון אחרית הימים: גדיים נעשו תיישים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.