בלוגיעדה

שלשום,  בציפיה לאור הירוק של הרמזור להולכי רגל,  ראיתי אותו שוב:  איש צעיר מאד שסובל,  כנראה,  משיתוק מוחין,  או מתסמונת דומה אחרת,  שהתקרב למעבר החצייה ונעצר על המדרכה לידי.   הליכתו מאומצת ואיטית עד כאב,  תנועותיו מתעוותות,  וכשהוא מדבר בטלפון הסלולרי שלו,  נעימת דיבורו מתמשכת,  גוררת את המילים בקושי,  כאילו נקשרו אליהן אבנים כבדות.

פתאום חלף מבטו על פניי לרגע,  בהיסח הדעת,  תוך כדי הקשבתו המרוכזת לדברים שנאמרו לו מצידו השני של הקו הסלולרי.  ואז,  לראשונה,  ראיתי את עיניו.  אל אלוהים,  המבט הזה: נבון כל כך,  ער וצעיר ויפה כל כך.  מהו הדבר שאומרים שם תמיד על העיניים  -  שהן ראי הנפש?  ואני חושבת על הנפש ההיא   -  שבעקבות כמה עשרות שניות של חוסר חמצן בעת הלידה,  או אולי סיבוך אחר,  נלכדה בתוך הגוף הזה:  בוחנת הכל,  רואָה הכל,  מבינה הכל.  ונסתרת כמעט מעין כל.  וכלואה לנצח.