מזמן לא צפיתי בשקיקה בהחלקה אמנותית על הקרח. פעם הייתי עוקבת בטלוויזיה אחרי כל התחרויות - אליפות ארופה ואליפות העולם ואולימפיאדת החורף, שלבי הגמר וערבי הגאלה. הכרתי את כל המתמודדים ואת כל ההרכבים ואת כל ענפי המקצוע. זכרתי מי החלים מתאונה, מי החליפה בן-זוג-להחלקה, מי מצא את מותו בנסיבות טרגיות ומי נפלו ונפסלו באמצע התחרות החשובה ביותר, שלקראתה התכוננו במשך שנים. התמצאתי בתלבושות ובסגנונות ההחלקה ובליווּיים המוסיקליים שלהם. אבל בשנים האחרונות הצטננה התלהבותי. השנה, לפני כחודשיים, כשניסיתי לצפות שוב באליפות כלשהי (שכחתי איזו), מצאתי את עצמי מפהקת: המתחרים לא היו מוכרים לי, וקטעי ההחלקה נראו לי מייגעים וחוזרים על עצמם. עברתי לערוץ אחר.
הנה זהו הדבר שקרוי הזדקנות.
מזמן לא אמרו לי, בהגיע תורי בחנות כלשהי:
- "ומה בשבילך, מיידעלע?"
היום, בכל מקום, אני רק "גברת".
נכון שהכינוי "מיידעלע" הוא לא מציאה גדולה, אבל מסתבר ש-"גברת" איננו עדיף עליו בהרבה.
מזמן לא כעסתי על אמא שלי. כבר שנתיים למותה, ואני מוצאת שהכעסים שוקעים בהדרגה אל הקרקעית ונמוגים שם. פתאום מתברר, שלא רק שאין עוד על מי לכעוס - אלא שאולי גם מלכתחילה לא כל כך היה על מה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.