מדי ערב, בתום יום עבודה מייגע, מקפיד ראש המשפחה לצפות (באדיקות רבה) במשחקי כדורגל מונדיאליים. היות שכך, אני גולה אל החדר הסמוך ועוסקת בענייניי - לאמר, משתדלת לסגור פערים שהצטברו בעבודה, או, לחילופין, ממציאה תירוצים למה לא לסגור אותם עכשיו. כשאני נודדת מדי פעם חזרה אל הטלוויזיה, לראות אם העונש נגמר סוף סוף, אני מוצאת את ראש המשפחה ישן בשלווה מול המסך הגועש.
האמת שאפשר להבין שהירוק-הירוק הזה של הדשא הוא נוסך תנומה, שאינה מופרעת אפילו על ידי הצפצפות הדרום-אפריקניות הרעשניות האלה. ובכל זאת אני מוצאת שזה מרגיז מאד: כאילו לא די בכך שאין הוא מניח לי לראות את התכנית שאני רוצה לראות - בסוף הוא גם נרדם ואינו רואה את התכנית שלו. איזה בזבוז מפואר.
היות שכך, אני מעירה אותו משנתו ומודיעה לו שהוא שוב נרדם, ואז אני גוערת בו קשות:
- "אתה, אין לך בושה," אני אומרת לו, "ואין לך אלהים. ואם זה יימשך כך, עוד מעט גם לא תהיה לך אשה" (דומה שהנסיבות החמורות מצדיקות את ההזדקקות לאיומי גירושין).
ראש המשפחה מוחה בפנים מפיקות-תום ונשבע שהוא אינו ישן (בכלל, אם להסתמך על עדותם, דומה שגברים מסוימים אינם ישנים לעולם). אבל אני אינני מוותרת:
- "ומה תעשה כשתישאר כך, בלי אשה?" אני מתעקשת לברר.
אינני יודעת מדוע הוא חושב שזה משעשע, אבל הוא עונה מיד, בלי להתבלבל:
- "מה זאת אומרת מה אני אעשה? אני אוכל סוף-סוף לצפות בשידורי-ספורט בלי הפרעה!"
- "אבל," אני טוענת, בתבונה רבה, "הרי המונדיאל ייגמר בסופו של דבר. ואז מה תעשה בלי אשה?"
- "אל תדאגי," הוא ממהר להרגיע אותי. "עוד מעט וימבלדון."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.