ועכשיו לעניין הכוסברה.
ייתכן שלולא היה חם כל כך (ועכשיו עוד בתוספת אובך) הייתי שותקת - כי הרי מה טעם לחזור על כך שוב. אבל במזג האוויר הזה קשה לי להתאפק.
בשמחה ובששון הוסר מצור-הכוסברה מעל עזה (כותרת בעיתון "הארץ" אתמול: "בכיר בלשכת נתניהו: מעתה הפוקוס בעולם יהיה על הקסאמים ולא על הכוסברה שישראל לא מכניסה.") אני עוד מקווה, ביני לביני, שהדיווחים על האיסור להעברת כוסברה במחסומים היו בכלל בגדר בדיחה, אבל אני חוששת שלא לגמרי. עכשיו, לא שאני חושבת שאי אפשר לחיות בלי כוסברה - אבל, בכל זאת, הדינמיקה הזאת משגעת אותי:
- קודם אוסרים על מעבר כוסברה לרצועה, ואומרים שבטחון ישראל תלוי בכך, ושזה ממש סלע קיומנו (כן, גם זה. בכלל יש לנו קיום מרובה-סלעים).
- אחר כך לא מסכימים, במשך שנים, לכל הדרישות והאיומים ודברי ההיגיון והתחנונים להרשות מעבר כוסברה למרות הכל.
- אחר כך נכשלים באופן מחפיר בהדיפת המחאה-הימית על העניין.
- אחר כך מכריזים שלא נכשלנו ושלא נוותר.
- אחר כך מוותרים ונכנעים, ובגדול, ומרשים להעביר כוסברה, ואולי גם פפריקה.
- אחר כך אומרים שניצחנו, ומצבנו עכשיו, כשהכוסברה מציפה את שוקי הרצועה, השתפר פלאים. ובכלל, מעולם לא היה שלומנו טוב יותר.
אז אני לא מבינה רק דבר אחד: באמת הם חושבים שם, בשביעייה הסודית, שאנחנו מטומטמים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.