בלוגיעדה

בשבת בבוקר התעוררתי בשעה 09:15 בדיוק,  ופתחתי מיד בספירת המלאי הרגילה,  כמו הגברת עם הסלים:

אני עדה, 

היום יום שבת, 

הילד לא ישן הלילה בבית ועל כן אין לחפשו במיטתו, 

ראש המשפחה ישן כאן תמיד, 

הקטנה חזרה ביום שישי מהקיבוץ לסופ"ש בבית ו -

רגע,  הקטנה.  בשתיים וחצי אחר חצות עוד התקשרתי לסלולרי שלה,  והיא ענתה,  בנימוס דווקא,  שסאת-בילוייה טרם מלאה, אבל היא תגיע הביתה תוך שעה.  ואז קראתי עוד כמה עמודים ב-מישהו לרוץ אתו,  וגערתי בעצמי, שוב, על שלקח לי כל כך הרבה זמן להבין את טיב הקשר בין תמר לשי, ואחר כך אמרתי לעצמי שאכבה את האור וארדם ובין כך ובין כך אתעורר כשהקטנה תחזור, ואז צללתי לשינה כשק של תפוחי אדמה,  ואז... התעוררתי בתשע ורבע בבוקר.

זינקתי מהמיטה ומיהרתי לחדר של הקטנה,  ונשמתי לרווחה כשראיתי שהדלת שלה סגורה.  פירוש הדבר שהיא בבית,  עדיין ישנה.  פירוש הדבר שזו הפעם הראשונה מאז שהילדים נולדו,  שמישהו מהם חזר הביתה באמצע הלילה ואני לא שמעתי בכלל.  לא שצריך להיות בזה משהו יוצא דופן:  הנה,  לדוגמה,  ראש המשפחה אף פעם אינו שומע.

פירוש הדבר שהקטנה הגיעה הביתה מתי שהוא לקראת ארבע לפנות בוקר,  ונכנסה ונעלה את דלת הכניסה ומיהרה במסדרון החשוך,  מחזיקה את הסלולרי שלה כפנס,  ונכנסה לחדר שלה וסגרה את הדלת והדליקה אור ומזגן (אפשר לשמוע את השאלטר של הראשון ואת הציוץ של השלט של השני דרך הדלת הסגורה,  למרות שהילדים טוענים שאני חרשת),  וניהלה עוד כמה שיחות סלולריות חשובות שבשום אופן אי אפשר לדחותן לבוקר,  ויצאה שוב לחדר האמבטיה והרעישה עולמות במים זורמים לכיור  ובשפופרות וצנצנות של קרמים למיניהם מול הראי,  ואחר כך עוד מיהרה למטבח ולקחה אתה משם כוס מים (שמא יתקוף אותה צימאון כבד תוך כדי שנתה),  וטופפה חזרה ברגליה הזריזות,  היחפות,  במסדרון,  עם הכוס,  וטפטפה מעט מתכולתה במקום שטפטפה,   וחזרה לחדר שלה וסגרה את הדלת וכיבתה את האור,  ואחרי דקות אחדות,  כשהשתכנעה שהחדר כבר קפוא דיו,  כיבתה גם את המזגן והלכה לישון   -  ואני לא שמעתי דבר וחצי דבר מכל אלה.

זה באמת מדהים למדי.  כשסיפרתי לראש המשפחה שכך קרה,  הוא אמר שזו התפתחות מבורכת.  וכשסיפרתי לקטנה,  היא הרימה גבה ומשכה בכתפיה ואמרה שכבר הגיע הזמן באמת.  ואם אני אספר לילד,  שתמיד גוער בי בשובו בשעות מאוחרות ("למה את עוד לא ישנה?  תלכי לישון כבר!"),  הוא לא יאמין.