בלוגיעדה

טיול רגלי לילי בטיילת של תל אביב   -   ממגרשי החנייה שכבר קרובים ליפו,  וצפונה עד מלון דן.

החלק הדרומי של הטיילת יפה יותר מהצפוני.  הוא עובר ממש קרוב למים,  בלי רצועת חול מפרידה,  ומעל מדרון תלול של אבני-ענק.  הגלים הגדולים נשברים אליהן בפראות למטה, בתוך החושך ההביל.

למרות השעה המאוחרת,  יש שם עוד אנשים רבים,  גם ילדים קטנים.  בחלק הדרומי הזה נשמעת ברקע בעיקר הערבית. כל שנצפין יש יותר עברית,  וגם רוסית,  ולפעמים גם שפות תייריות.  יש גם תמהונים,  חסרי בית,  ישֵנֵי-ספסלים ושותי אלכוהול מכל הלאומים והדתות. וגם זוגות של יהודים דתיים,  שהצעירים מביניהם מקפידים לשמור על מרחק סביר בינו לבינה.

מסלול הכניסה לארץ של המטוסים הפונים לנתב"ג עובר מעל הטיילת.  אורותיהם הקדמיים מפלחים את השמיים המעוננים ומשליכים פס אור חיוור על אפלת המים.  הם יפים כמו תמיד,  המטוסים.  המים גם.  תוך דקות ספורות יחצו המטוסים הללו את רצועת הים,  יחלפו מעל לעיר הפועמת ללא-לאות באורות החשמל הבוהקים שלה ובמסלולי המכוניות הזעירות השועטות בין הרמזורים,  וימשיכו לכיוון השטחים המעובדים והיישובים הקטנים יותר הפזורים מסביב,  בדרכם לנחיתה.

ליד הדולפינריום הנטוש:  שתי אנדרטות  -  אחת רשמית,  עם שמות הנרצחים,  והשנייה נראית יותר מאולתרת,  עם דגל מרוט.  כתוב עליה:  "לא נפסיק לרקוד",  וגם "השם יקום דמם",  וגם,  באותיות רוסיות (הדגל מסתיר לי קצת),  כנראה:

ETO NASH DOM

שזה,  אם אינני טועה,  "זה הבית שלנו".  לא רחוק משם,  בצד השני של הכביש:  Mike's Place .   זה כבר כמעט כמו בירושליים כאן:  כל מרצפת מתעדת איזו טרגדיה.  ובאמת,  קצת צפונה משם:  שלט לזכר אלטלנה.

אחרי מלון דן מסתובבים ומתחילים לחזור דרומה.  קצת יותר ריק מקודם,  אבל עדיין אנשים.  מישהו נרדם על רצועת החול,  מישהו אחר ישן על ספסל:  העיר ללא הפסקה היא לא רק קוסמופוליטית, אלא גם כרך אמיתי,  כולל חסרי הבית והשיכורים.

לפני שמגיעים לחנייה עוברים שוב בחלק הדרומי, היפה, של הטיילת (אנחנו קוראים לו,  בינינו לבין עצמנו, "הטיילת של הערבים").  עדיין כמה מעשני נרגילה,  ואוטו-גלידה אחד שסוגר את יום העסקים שלו בחוף ויוצא לדרך,  ומשום מה משמיע את מנגינתו המתקתקה.  היא לא מתאימה כל כך לים הלילי,  אבל זה מה שיש. 

אשה אחת,  ערבייה,  לבושה בבגד עליון מסורתי ארוך,  עומדת לבדה על האבנים מעל לגלים הסוערים,  גבה אל הטיילת והמדשאות שהילדים עוד מתרוצצים בהן,  ידיה שלובות לפניה,  המטפחת שלה מתנופפת מאחוריה.  היא צופה, מהורהרת,  מערבה.  השמים והגלים האפלים הופכים במרחק לבלילה אחת: קו האופק נעלם.  אני תוהה על מה היא חושבת.  לא היה אכפת לי לעמוד שם לידה עוד דקות ארוכות ולהסתכל,  כמותה,  אל הים.  לא מוכרחים לדבר.