"יהודית ודמוקרטית" היה מאז ומתמיד צירוף-מילים שלא קל להתמודד אתו (אף כי אפשרי). אבל ההחלטה החדשה של הממשלה על הצהרת נאמנות בעניינו מאוסה בעיניי. זה שוב משחק מילים מתגרה ומיותר, שנשאר אמנם במישור ההצהרתי ואינו מוביל לשום תוצאה מעשית, אבל משחרר שדים נוספים מבקבוקים שמוטב היה להשאירם פקוקים; עוד נקודת ציון בגלישה האיטית, כמעט אחד-אחד-ובאין-רואה, לעבר מחוזות שהשתיקה יפה להם; תרומה נוספת לאווירה שמרגילה את הציבור לקבל בשוויון נפש שטויות מסוימות (שלא לומר מעשי נבלה מסוימים), כאילו אין טעם בכלל לנסות לעשות משהו בעניין.
ואף מלה על דעת "העולם" בסוגייה. אני כבר לא זוכרת מי אמר פעם ש"לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים" (או משהו בדומה לזה). אולי מוזר שאני אומרת פחות או יותר את אותו הדבר, אבל אני לא מתכוונת לאותו הדבר. כוונתי היא, שהסיבה לכך שאסור לנו להחליט החלטות כאלה איננה משום שבעולם יגידו שזה פויה: אנחנו היינו צריכים לדעת-שזה-פויה לבד.
*
בלי קשר (או עִם):
בלסתות קפוצות ואצבעות מוחזקות אני עוקבת אחרי חילוץ הכורים הצ'יליאנים. נכון לעכשיו, כבר אחד עשר מתוך שלושים ושלושה. זה עסק ארוך ומייגע, ואני מתפללת בשבילם שלא ישתבש להם משהו בהמשך. אנחנו מן הסתם עוד נספיק ללכת לישון הלילה ולקום מחר בבוקר לפני שזה יסתיים.
המסע בקפסולה הזאת ("עוף החול", נדמה לי) נראה לי פחד אלוהים (כאילו שלא קרו לאנשים האלה כבר מספיק דברים מפחידים עד היום). אני לא מקנאה במי שיישאר אחרון בתור, לחכות לבדו, כשעה או יותר, לקפסולה שתחזור בשלום לקחת גם אותו.
איזה פרויקט אדיר זה. זה מזכיר לי את אפולו 13 ( Houston, we have a problem ), שהוחזרה לכדור הארץ כנגד כל הסיכויים, בסנטימטרים-המעוקבים האחרונים של חמצן שנשאר בה לנשימה. אני זוכרת את אחראי-המשמרת ביוסטון צועק בכעס, בסרט שעשו עליה, שהוא לא מתכוון לאבד חללית דווקא במשמרת שלו. איזה מבצעים נהדרים יכולים בני אדם להרים באמצעות תושייה, ידע ורצון טוב, כשהם באמת מחליטים שהם רוצים להתגייס לעשות זאת. וכמה חבל שלא מחליטים החלטות כאלה לעתים יותר קרובות. במקום זה מתעסקים כל הזמן בכל מיני שטויות ש"במישור ההצהרתי".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.