בלוגיעדה

כך אזכור את אוזפה מ-אלה תולדות של אלזה מורנטה: כמו "משק כנפיים קטנות" (עמ' 275);  מנופף לשלום בתנועה האופיינית לו,  פותח וסוגר את אגרופו הזעיר;  ומדווח על גילו (כמעט שש) באופן הבא:  "אוזפה חישב והראה תחילה כף-יד אחת שכל אצבעותיה פרושות,  ואחר כך את האחרת,  כשרק אצבע אחת מורמת,  אבל לאחר שיקול קצר נוסף כופף אותה קצת" (עמ' 424).  וכמו שקבע דָאווידֶה סֶגרֶה  (הלא הוא קארלו ויוואלדי,  האנרכיסט,  שכבר הזכרתי כאן):  הוא "יותר מדי נחמד בשביל העולם הזה" (עמ' 470).

אשר על כן נגזר דינו למות.  כשכבר היה ברור לגמרי מה עומד לקרות,  אמרתי לילה אחד לראש המשפחה,  לפני שנרדמתי,

-  "אבל אני כל כך עצובה".

הוא ניסה לנחם אותי בהבטיחו שהעצב יעבור.  אבל הוא טועה:  עצב איננו עובר.  הוא רק שוקע לאיטו אל תוך איזו תהום אפלה,  ומוסיף להקרין משם,  מפעם לפעם,  את נוכחותו.

תוך פחות משנה מוצאים את מותם גם אוזפה,  גם נינו וגם דאווידה,  איש-איש בתורו ובדרכו.  שלושתם שרדו את המלחמה (העקובה-מדם ביותר בתולדות האנושות), ושלושתם מתו,  שנה-שנתיים לאחר סופה,  "בדרכי שלום":  ממחלה,  בתאונת דרכים,  ממנת-יתר של סם.  אבל לא רק לאידה נדמה שתולדות האנושות הן "פיתולים רבים של רצח אינסופי",  וש"כל ההיסטוריה וכל אומות העולם חברו יחדיו למטרה זו:  להכחיד את הילד הקטן אוזפה ראמוּנדוֹ" (עמ' 505);  גם לי נראה שמותם אינו בלתי-קשור לכל המאורעות האלימים שגדשו את חייהם.  המלחמה שלא יכלה לאוזפה ולשני האחרים בזמן אמת, סירבה לוותר בסופו של דבר:  ממקום רבצה בעמקי מאורתה החשוכה שלחה אחריהם,  ולו רק בעקיפין,  את זרועות-התמנון שלה,  והרגה את שלושתם.