בלוגיעדה

קראתי פוסט של נגה על מעשים טובים שאינם מדווחים תמיד בתקשורת, ומיד נזכרתי בנסיעתי הביתה אתמול בערב,  מירושלים,  וחשבתי על כך שגם המעשים הרעים לא תמיד מקבלים פרשנות מאוזנת.

הייתה כנראה איזו תקלה באוטובוס שטיפס לכיוון הבירה בשעת הפקקים,  וכתוצאה מכך הוא לא הגיע בזמן אל התחנה המרכזית בירושלים,  שבה כבר חיכו המבקשים לנסוע חזרה לתל אביב.  אוטובוס אחד חסר פירושו עשרות נוסעים שגודשים את התור בשעת העומס.  מי שמכיר את בניין התחנה המרכזית יודע  -   ליד דלת היציאה לרציף ישנם הספסלים המסודרים בתוך מסלול הברזלים,  בהמשך משתרך התור (במקרה שהוא מתארך) בערבובייה עקלתונית,  ומחוץ לדלת היציאה,  על הרציף,  מתגודדים באי-סדר ראשונֵי הממתינים.

אתמול לפנות ערב הצטברו בתור עשרות רבות של ממתינים לאוטובוס לתל אביב.  רובם מחכים במקומם בלית ברירה   -  אבל ישנם תמיד החכמולוגים,  שמצטרפים לאמצע התור במקום לסופו (ומביעים תמיהה כשמעירים להם על כך: "אה,  לא ידעתי".  אני קוראת להם:  התמימים המופתעים).  וישנם מי שנדחפים ממש  -  יוצאים אל הרציפים דרך דלת היציאה של קו אחר ומצטרפים אל ראשונֵי הממתינים בחוץ,  באוויר החם והדחוס.  ישנם גם לוחמי הצדק  -  אלה שאינם מוותרים,  מעירים לנדחפים,  כועסים ומנסים למלא את מקומו של הסדרן החסר. ולזה יש להוסיף,  כמובן,  את חֶברת "אגד",  שמופתעת בכל פעם מחדש מן העובדה שיש פקקים,  שאוטובוסים נוטים להתקלקל בעלייה של הקסטל,  ושיש צורך בסדרנים שישגיחו על התור במקרה שהוא מתארך באופן בלתי צפוי.

אז מה היה לנו שם אתמול? 

היו שני תמימים מופתעים שהוחזרו,  אחר כבוד,  אל סוף התור; 

היו שלוש נערות,  פלוס חייל אחד,  פלוס עוד איש,  שפרצו אל הרציפים מן הצד,  חלקם כנראה בתואנה שהם "רק יצאו לעשן";

ואולי היו עוד כמה כאלה שלא ראיתי  -  הרי לא יכולתי לעקוב אחרי הנעשה בתור כולו.

מנגד  - 

היה איש אחד שניסה להשליט סדר והתרגז כל כך,  שהתחלתי לחשוש לבריאותו; 

היה צעיר שהסביר לי:  "פעם גם אני נדחפתי ככה,  אחר כך גם אני התרגזתי ככה,  היום אני כבר לא זה ולא זה:  אני מחכה בשקט";

הייתה האשה עם הקביים, בסוף התור,  שביקשה רק להגיע לאיזור הברזלים כדי שתוכל לשבת על הספסל,  ואחר כך חיכתה שם בישיבה,  בסבלנות אין-קץ;

היה החייל שעזר לה להתקדם בתור,  לעבר הספסל;

היה האיש שעמד מאחוריי,  ואחר עבר על פניי ויצא אל הרציף כדי לעזור לאיש המשליט סדרים   -   אבל אז, כשהאוטובוס הגיע,  חיכה שאני אעלה לפניו;

הייתי אני,  שכשהגעתי לספסל, אמרתי לאשה עם הקביים: "בואי תעלי לפניי,  אחרת תחכי פה עד הלילה";

והיה עוד איש אחד (ואולי יותר מאחד) שעזר לה להתקדם בתור ולהגיע עד לפתח האוטובוס.

כלומר,  אני ספרתי כשבעה נדחפים,  ועוד כשבעה שעליהם אני יודעת שנקטו יוזמה לנהוג בהגינות;  והיו,  על פי החישוב שלי,  עוד כמאה אנשים נוספים,  שפשוט עמדו בשקט בתור,  בלי להידחף ובלי לגרום למהומות.  אז מה זה אומר על הישראלים?  באמת כולנו איומים כל כך? 

אולי אני תמימה,  אבל לי דווקא נדמה שהטובים ניצחו.