בלוגיעדה

הקטנה חזרה מאילת בטיסה קצרצרה,  והזמינה מבעוד מועד "הסעת-אבא" מנתב"ג הביתה.  אבא-טוב הסכים מיד,  כמובן.

לדעת הקטנה,  מידע מסודר על טיסות הוא בלבול-מוח מיותר.  למזלי ידעה לדווח שמדובר בטיסת ישראייר שממריאה מאילת בשתיים וחצי אחר הצהריים,  אבל כל השאר (מספר טיסה,  למשל,  וזמן נחיתה בנתב"ג) נראה לה זניח. אבל הרי לא מידע חלקי הוא מה שישבור את רוחנו בעידן המקוון,  ועל כן,  בסביבות השעה שתיים,  הסתערתי על האינטרנט.  חיפשתי-גיששתי-מיששתי-בלשתי,  ומצאתי מלוא-החופן אתרים שיבואו לעזרתי.

אמנם טיסות מטילות עליי כמויות לא קטנות של אימה (את זה אני מדווחת כאן בסודי-סודות,  שמא ישמע מישהו),  אבל,  יחד עם זאת,  יש בהן מן הריגוש.  אני לא יכולה לשמור על אדישותי נוכח מועדי-המראה-בזמן-אמת של שדה התעופה באילת (שדומה קצת לתחנת אוטובוסים,  אם אני זוכרת אותו נכון) ומועדי-נחיתה,  גם כן בזמן אמת,  של נתב"ג.  השארתי חלון פתוח בשביל כל אחד משני האתרים הללו,  שמתרעננים באופן עַצמוֹני כל שלוש דקות,  בלי צורך לרפרש   -   ושמחתי לראות איך הכיתוב "בזמן" של אילת מתחלף,  לאחר דקות אחדות,  ל-"הִמרִיאה" (ובשקט גמור,  בלי שאגה של מנועים על המסך שלי).  שלחתי מיד את ראש המשפחה לצאת לדרכו לשדה,  ואחר כך ראיתי איך הכיתוב "לא סופי" באתר נתב"ג הופך ל"סופי", ואז,  הרבה לפני הזמן המשוער,  מתחילה שם להבהב המלה "בנחיתה"  (למטוסים האלה לוקח יותר זמן לנחות מאשר לטוס מאילת עד גוש-דן!).  אבל,  לא נעים להודות,  רק כשההבהוב "בנחיתה" התחלף למלה הנייחת "נָחֲתָה",  נשמתי לרווחה.

כבר אמרו גדולים וחכמים ממני שרק מטורפים אוהבים מטוסים,  טיסות ושדות-תעופה.  אבל  -  מניסיון  -   יש דרגה חמורה יותר של טירוף:  זו השמורה לאותם תמהונים שאוהבים שדות תעופה למרות שהם פוחדים מהם פחד מוות.