אכילה ברחוב לא הייתה מקובלת בבית הוריי. נולדתי למשפחה ילידת-ארמון-באקינגהם, כפי שאני נוהגת לקרוא לזה: יהודים ממוצא מרכז-אירופאי שהגיבו בעקימת-חוטם להרגלי האכילה הלבנטיניים, ושיננו לי תמיד:
- למה ברחוב? יש לנו בבית מטבח וחדר אוכל, לא?
עד היום אני מרגישה לא בנוח כשיוצא לי לאכול ברחוב - אפילו כשאני מכרסמת בדרך לאוטובוס כמה שקדים בתום יום עבודה ארוך, ויודעת שיש סכנה ממשית שאצנח אם לא אכרסם משהו.
אבל אפילו בבית הוריי זכה מאכל אחד בלבד לטיפול אוהד שלפנים משורת הדין. מתי שהוא בעשור הראשון לחיי נתקלנו בחנות התבלינים והחמוצים בשק גדול שעמד על הרצפה והכיל פרי לא מוכר.
- תראי, אלה ערמונים, אמרה לי אמא שלי: את זה היו קולים על האש ומוכרים ברחוב באירופה, בחורף, בשקיות נייר. שמים את הערמונים הקלויים החמים בתוך כיסי המעיל, והידיים מתחממות מהם יופי.
היא קנתה ערמונים והביאה אותם הביתה, חתכה בסכין חריץ בקליפה החומה של כל אחד מהם, הניחה אותם בסיר רחב וקלתה אותם על האש עד שהחלו להשמיע קולות פצפוץ קלים וריחם התפשט בבית. מדי פעם נענעה את הסיר והם רקדו בתוכו מצד לצד. כשהיו מוכנים ומפויחים קלות, היא קילפה אותם בעודם חמים ונתנה לי לטעום את התוך: חם ומתוק, אבל לא יותר מדי מתוק: בדיוק במידה הנכונה.
מאז שמורה בלבי פינה חמה בשביל הערמונים. בארץ הם אינם מאכל נפוץ במיוחד, ואני מעולם לא הייתי באירופה בחורף - אבל בדמיוני אני רואה ערים אירופיות מושלגות, סחופות כפור, ושומעת את הרוח מקפיאת-הדם נושבת מעל הגשרים ובין העצים העירומים בשדרות; נדמה לי שאני רואה גם את קולה-הערמונים בפינת הרחוב, עטוף במעילו הכבד ומוכר חופני ערמונים בתוך גביעים מגולגלים מנייר. אפילו את הקונים אני רואה: נחפזים כפופים מול הרוח, נחבאים בתוך צווארוניהם המוגבהים אל אוזניהם, נשימותיהם המהירות מהבילות בתוך האוויר הקר - ותנורי-ערמונים קטנים, פרטיים, מפיצים את חומם הטוב בכיסי מעיליהם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.