בלוגיעדה

האמת שיש לי פוסט מוכן שאני דוחה את העלאתו כבר הרבה זמן.  היום החלטתי,  סופית,  לגנוז אותו.  אני מזכירה את זה כי זו אחת הבעיות המציקות שכרוכות בכתיבת יומן רשת:  לא כל מה שמתאים למגרה מתאים גם לאינטרנט.  בפוסט ההוא כתבתי על מחשבות שהיו לי בנוגע למה שמישהי סיפרה לי על חייה ותוכניותיה.  מובן שלא כתבתי בו שום פרטים מזהים,  אבל העניין המשיך להציק לי:  נניח שיתפתח בבלוג דיון על  נושא הפוסט,  ונניח שאנשים יעלו כל מיני השגות בעד ונגד ההחלטות של האישה ההיא   -  ורק היא לא תדע שכל העניין הזה מתנהל מאחורי גבה סביב חייה הפרטיים.  זה לא הוגן.

אז גנזתי.

אפשר כמובן לכתוב הרבה על המחאה החברתית.  שמעתי היום את נתניהו ולא התלהבתי.  משהו בטון הגַנַנְתי שבו הוא מסביר דברים כאלה מוציא אותי מדעתי  -  ומעבר לזאת,  חשבתי כל הזמן:  אוקיי,  אז למה לא עשיתם את כל זה לפני שנה ולפני שנתיים?  למה להתעורר רק כשאתם מבוהלים?  וכן,  יש סיבה לבהלה:  כי פתאום מתברר שמי ששלח אתכם לכנסת איננו מבסוט,  והוא עוד עלול,  רחמנא ליצלן,  לשלוח לשם בפעם הבאה מישהו אחר  -  מישהו שאולי איננו  מומחה עולמי לסוגיות הטרור הבינלאומי,  אבל מבין משהו בתשלום משכורות,  וגם לא דוחה את התשלום לעידן המרוחק שבו ייפתרו כל בעיות הטרור.  אחר כך ראיתי בטלוויזיה את התגובה במאהל,  וקצת נתעגמתי:  הם ישבו שם לשולחן ארוך כמו במסיבת העיתונאים של נתניהו,  עם מיקרופונים והכול, ואני חשבתי,  אוי,  כמה מהר אתם לומדים לחקות את כל מה שרע  אצל היריבים שלכם.  אבל אחר כך אמרתי לעצמי,  די לך,  עדה ק.,  איך רצית שהם ידברו?  כשהם עומדים על ארגז הפוך,  או על גג משאית?  מה זה משנה בכלל?  אל תתפסי לשטויות.

אז הנה גנזתי גם את ההרהור הזה.

מה שקורה בבתי החולים הוא בעיניי אפילו יותר בבחינת שערורייה ממשבר הדיור.  ההזנחה המתמשכת הזאת,  עם תנאי העבודה הבלתי אפשריים של האחיות ושל המתמחים,  עם הצפיפות והמספר הקטן מדי של מיטות והתנאים הגרועים   -   זה פשוט בלתי נתפס.  הבן אדם הולך לתומו לקניון כדי לקנות בורג או חולצה,  ונופל לתוך פאר והדר של מזרקות,  מראות,  השתקפויות ומוזיקת מעליות  -   אבל אם הוא מרגיש רע,  עליו ליטול את פחדיו ואת כאביו אל מערכת חנוקה ומקרטעת,  לחכות במיון שעות ארוכות, לפרוש את צרותיו בפני רופא צעיר שלא ישן כבר יומיים,  ואחר כך,  בתור בונוס,  להתאשפז במסדרון ולחלום על חדר עם דלת.  אני אפילו לא יכולה לכעוס על המתמחים כשהם טועים או מאבדים סבלנות   -   אני חוששת שבמקומם לא הייתי זוכרת בסוף המשמרת אפילו את שמי הפרטי.  לעניות דעתי הבורה אפשר להקל על חלק מהמצוקה הזאת בכך שגם רופאים ותיקים יעשו מדי פעם משמרות ערב ו/או לילה (ושישלמו להם על כך)   -  אבל הֵי,  עדה ק.,  תרדי בבקשה מהפלנטה שעליה שתלת את עצמך ותחזרי אל קרקע המציאות:  זה לא עומד לקרות.

טוב,  אז גם את זה גנזתי.

אז אחרי כל זה עוד אַפנה את הקוראים המיוגעים אל זוטא,  לקרוא משהו משלי שהתפרסם שם היום.

את זה,  כפי שאפשר לראות,  לא גנזתי.