ב-1 ביוני כתבתי כאן על הרקפת הבודדת בפינת הרחוב הקטן בירושלים, שאחרוני עלי-הלב הירוקים שלה נעלמו בתחילת הקיץ. כתבתי שאני יודעת שהפקעת עוד מחכה מתחת לאדמה, וכי הרקפת תשוב בחורף, והבטחתי לחכות לה.
מאז בדקתי מדי פעם כשעברתי שם, והריקנות שמצאתי עוררה בי ספקות: ואולי לא תשוב? הרי נדמה שלא נותר ממנה שום שריד.
אלא שבשבוע שעבר ראיתי שעלי-הלב הירוקים חוזרים ומבצבצים. אתמול כבר ספרתי שישה, ועוד אחד בדרך. עוד כמה לילות קרה ועוד כמה משקעים, ואז אולי יופיע גם הניצן הראשון, ובהמשך ימתחו עצמם עלי הכותרת העדינים כלפי מעלה למלוא אורכם, וכל קמטוטיהם יתגהצו.
עוד קצת סבלנות. בוא תבוא.
*
וחוץ מזה, למרות עירוניותי הגורפת, פיתחתי לי בשנה האחרונה רגישות חקלאית ראויה לציון. מאז שאני ממונה כאן על ההשקיה, אני כל הזמן מחכה לגשם. היום בצהריים החל טפטוף דקיק, ואני עמדתי ליד החלון ואמרתי, נו, באמת, זה לא יספיק ככה; עוד קצת, יותר במרץ, בבקשה - והחזקתי לו אצבעות. והטפטוף באמת הפך ל"גשם לפרקים" (או שמא "מִמטָר פָּזוּר"?) מכובד למדי, והוריד הרבה מים על הגינה במשך שעה שלמה. ולכן הסתפקתי אחר כך בהשקיית "החלקים המקוֹרים" ששרויים בבצורת-עד ונזקקים לטיפול פרטני, והייתי פטורה מעונשם של שאר "החלקים". ועל זה נאמר, אולי, בערך, שצדיקים מלאכתם נעשית בידי שמיים.
הידד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.