בלוגיעדה

את החטא ועונשו של דוסטוייבסקי קראתי כשהייתי תלמידת בית ספר.  זה היה חלק מהחומר לבחינת הבגרות,  ועד היום אני זוכרת כמה התרשמתי בו דווקא מדמותו של פורפירי,  מי שהיה הממונה על חקירת הרצח.  כמו קוראי הספר יודע גם פורפירי מן הרגע הראשון שרסקולניקוב הוא הרוצח,  אבל אין לו הוכחות.  לכן הוא נאלץ לחכות בסבלנות עד שרסקולניקוב יפליל את עצמו או יתוודה על פשעו.  יש לו דרך מרתקת ונבונה לחזות מראש את ההתפתחויות ולהמתין בשלוות נפש עד שכל פיתוליהן יתיישרו.

במהלך הסיפור נעצר מישהו כחשוד ברצח,  ורסקולניקוב,  שנמשך תמיד (כפרפר אל האור, נדמה לי שכך מתאר זאת פורפירי) לשוחח עם פורפירי על התקדמות החקירה, מופתע לשמוע ממנו שהעצור איננו הרוצח.  אבל אם כך מי הרוצח,  שואל רסקולניקוב בחשש,  ופורפירי עונה לו במנוחה מופתעת-לכאורה,  מה זאת אומרת מי הרוצח?  אתה הרוצח    -   וזאת כמאתיים עמודים לפני שרסקולניקוב מתוודה בסופו של דבר מיוזמתו. 

מה פתאום נזכרתי בזה?  כי אני קוראת עכשיו את הספר השני (ככה זה,  ההמשך של האפר של אנג'לה) מתוך הטרילוגיה של פרנק מק'קורט.  מבין השלושה,  הספר האמצעי הוא כנראה זה שאפשר לוותר עליו בשלווה יחסית,  אבל היות שהחלק הבא דווקא מסקרן אותי,  אני אשתדל להגיע גם לסופו של הנוכחי.  מכל מקום הילד פרנקי,  שגדל בינתיים,  עושה את צעדיו הראשונים בניו יורק, וסובל שם מבדידות קשה ומגעגועים נוקבים אל המולדת האירית.  וכך הוא מספר על התרשמותו מ-החטא ועונשו שבקריאתו הוא שקוע:

"...אני תוהה למה הרוסים צריכים ככה למשוך את העניינים.  בחיים לא תמצא בלש ניו-יורקי שמסתובב עם אנשים כמו רסקולניקוב ומדבר על הכל מלבד על רצח האשה הזקנה.  הבלש מניו-יורק היה תופס אותו,  עוצר אותו, והדבר הבא היה הכיסא החשמלי בסינג-סינג,  וזה בגלל שהאמריקאים הם אנשים עסוקים ואין להם זמן לבלשים שמפטפטים עם אנשים שכבר ידוע שהם ביצעו רצח"  (עמ' 65,  בתרגום של עידית פז).

תבונתו של פורפירי מתקשרת אצלי תמיד עם חכמת-חיים משפטית אחרת שעליה קראתי ב-אל תיגע בזמיר (To Kill a Mockingbird) של נל הרפר-לי.  סקאוט בת השמונה (שמספרת את הסיפור) מדווחת שם כי אביה,  עורך הדין אטיקוס פינץ',  לימד אותה שבחקירה נגדית של העד אף פעם אין לשאול אותו שאלה שהתשובה עליה איננה ידועה לשואל מראש.  איכשהו יש משהו ביכולת הזאת לחזות את המהלך הבא (ולהתאפק מלעשות שטויות בדרך אליו) שמדבר אליי תמיד.  לא שאני יכולה להבטיח שגם לי יש יכולת כזאת,  אבל הייתי רוצה מאד שתהיה לי.

ואם כבר מדברים על נפלאות התבונה  -   אי אפשר שלא להידרש לנושא של מבול החקיקות ההזויות שמציפות אותנו לאחרונה:  הרי לא תמיד אפשר לכתוב על רקפות.  לא שאני מומחית גדולה לענייני משפט וחקיקה,  אבל יש משהו מבהיל ממש ברוח הנושבת מן הפעילות הפרלמנטרית המואצת הזאת,  שמשדרת,  בין היתר,  מידה רבה של חוסר ניסיון וחוסר מקצועיות,  וגם פחדנות,  נקמנות קטנונית ועיוורון.  אינני יודעת על מי לכעוס יותר  -   על בעלי המוחות הקודחים שהוגים את ההצעות הססגוניות האלה,  או על הפרלמנטרים השפויים יותר שאינם מתאמצים מספיק כדי לעצור אותם,  ומעדיפים  -  תמורת נזיד עדשים,  אולי  -    להיעלם,  להיאלם,  להימנע או להתקזז.  גם אינני יודעת אם,  בניגוד לפורפירי הזכור לטוב,  המחוקקים האלה באמת אינם מבינים את התוצאות העתידיות של המרקחת שהם מבשלים,  או שהם מבינים ולא אכפת להם.  כלומר,  אם הם חסרי תבונה או שהם חסרי אחריות.  או שמא גם וגם.  מבין האפשרויות הנ"ל,  באמת לא ברור לי איזו היא הגרועה יותר.

והעיסוק בהיעדר התבונה מביא אותי אל התחנה האחרונה בפוסט הזה   -   אל המלך בפרק העשירי של הנסיך הקטן של סנט-אקזופרי (בתרגומה של אילנה המרמן),  שיושב לבדו על הפלנטה הזעירה שלו ומחכה בכיליון עיניים שיגיע סוף סוף מישהו שאפשר לצוות עליו משהו.  המלך האומלל הזה לא התברך בכמויות מרשימות של תבונה,  אבל שנות-מלוכה ארוכות בכל זאת לימדו אותו משהו,  ועל כן הוא נוהג לומר את המשפט האלמותי הבא:  "אילו ציוויתי על מפקד צבא ליהפך לעוף ים... והמפקד לא היה מציית לי,  אני הייתי האשם,  לא הוא".  והוא מוסיף ומסביר לנסיך הקטן שנקלע בטעות לפלנטה שלו,  כי "הסמכות מבוססת בראש ובראשונה על התבונה... יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת."

בדבר אחד אין לי ספק:  לסנט-אקזופרי לא חסרה תבונה.  אני יכולה רק לקוות (בלי שום ביטחון בהתממשות תקוותי) שגם המחוקקים בפרלמנט שלנו ישכילו,  עם הזמן והניסיון,  להסיק מעבודתם (כמו המלך הזקן על הפלנטה המבודדת שלו) גם כמה מסקנות נבונות.  אם כי בינתיים לא נראה שזה עומד לקרות במהרה.