בדקתי בסטטיסטיקות של גוגל-רידר (עשיתי לעצמי מינוי על הבלוג שלי כי רציתי לראות איך זה עובד; זה עובד רע) וגיליתי את מה שכבר ידעתי מקודם: שקצב העדכונים בבלוג שלי ירד. מ-1.9 פוסטים לשבוע ירדתי ל-1.6, ומשם ל-1.2. נדמה לי שהשבוע שיפרתי ועליתי ל-1.4. זה נשמע קצת כמו משפחה עם 2.3 ילדים, אבל מה לעשות, ככה מדברים בסטטיסטיקה.
מן הראוי שאשתדל לחזור ולכתוב 1.9 פוסטים בשבוע, כמימים ימימה, אבל זה די בעייתי, משום שבין כך ובין כך אני לא מספיקה לעשות את כל הדברים שאני צריכה. האמת המרה היא זו: העובדה שאני כותבת פחות בבלוג איננה תורמת להעלאת התפוקה במטלות האחרות - אבל היא לפחות מורידה קצת את מפלס רגשות האשמה שנגרמים בשל ההספק הנמוך.
*
מתאים לי, באמת: ביום הגשום ביותר של העשור האחרון (באלכסון, באלכסון ירד היום הגשם, לפעמים במאוזן ממש!) נסעתי לירושלים עם מטרייה חדשה שקניתי השבוע במקום המטרייה הוותיקה שלי. בחרתי בחדשה הזאת משום שהיא קלת משקל וחמודה, ואילו הישנה כבדה מאוד, עד כדי כך שכאשר אני נושאת אותה בתיקי היא כמעט תולשת לי את הכתף; אז השארתי אותה בבית על השולחן.
מטרייתי החדשה, הענוגה, שרדה הבוקר פחות מחמש דקות בטיסת הבכורה שלה. הרוח הפכה אותה ושברה אחת מצלעותיה עוד לפני שעליתי לאוטובוס הראשון שלי להיום, ובהמשך נשברו עוד כמה. היות שהרחוב בירושלים היה זרוע בפגרי מטריות-שבורות-צלעות שנפחו את נשמתן מוקדם יותר, היה לי ברור שאין טעם אפילו לנסות לקנות מטרייה חד-פעמית חדשה: היום הזה לא נברא בשביל מטריות.
בדרך לתחנת האוטובוס האחרונה שלי להיום נשברה כבר גם הידית של המטרייה וצנחה אל האספלט, וחופתה כמעט התאדתה לגמרי - שאז תפסתי את כל הכבודה והשלכתי אותה לפח בתחנה. את מנת-ההליכה הגשומה האחרונה להיום כבר עשיתי בלי מטרייה, וכשהגעתי הביתה מצאתי על השולחן את מטרייתי הישנה, מחכה לי בהבעה של עליונות נעלבת. בסדר, בסדר, אמרתי לה, אל תעשי לי הצגות עכשיו; בפעם הבאה אקח אותך.
אלא ששתינו מכירות את מזג האוויר הישראלי מספיק טוב כדי לחשוד שהסיכויים לגשם בחודש הקרוב שואפים לאפס - ושבמרץ כבר יהיה כאן האביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עדה ק.