בלוגיעדה

עדיין בתקופתי האירית,  עדיין פרנק מק'קורט, המורה.  בעמ' 233 - 234 הוא מספר על ידיד צייר שהרבה לצייר קבוצת נשים (עטויות  צעיפים בצבעי פסטל ולובשות שמלות משי ארוכות) עומדות על החוף וצופות הימה.

"I asked him if someone had drowned or were they waiting for something?  He shook his head.  He didn't  know.  How could he?  He had just put these women there and he wasn't going to interfere with them.  That's what he disliked about certain artists and writers.  They interfered and pointed to everything as if you couldn't see or read for yourself.  Not Van Gogh.  Look at Van Gogh.  There's the bridge,  the sunflower, the room,  the face,  the shoes.  Come to your own conclusion.  Van Gogh ain't telling you."

כלומר,  בערך:

'שאלתי אותו אם מישהו טבע או אם הן מחכות למשהו.  הוא הניד בראשו לשלילה.  הוא לא יודע.  איך הוא יכול לדעת?  הוא רק שׂם שׁם את הנשים האלה ואין לו כוונה להתערב בענייניהן.  זה מה שהוא לא אוהב אצל אמנים וסופרים מסוימים:  הם מתערבים והם מצביעים על כל דבר כאילו שאתה לא יכול לראות או לקרוא בעצמך.  אבל לא ון גוך;  תִראה את ון גוך: הנה הגשר,  החמנייה,  החדר,  הפָנים,  הנעליים.  תסיק מסקנות לבד.  ון גוך לא מגלה לך.'

[אגב,  יפה בעיניי שבספר שיש בו כל כך הרבה ציטוטים (מדויקים יותר או פחות) של דברי הדמויות השונות, לא מופיעות מרכאות אפילו פעם אחת.  איכשהו תמיד ברור מי אומר מה,  גם בלי ציון של זהות הדובר,  ובלי הבחנה רשמית בינו לבין המספר.  סגנון הכתיבה בציטוטים משתנה מדמות לדמות בהתאם לאידיולקטים שלהן.  יש בזה משהו מרתק.]

מוזר שמצאתי עניין דווקא בדיבורים האלה על ההסברים המיותרים אחרי שהכרזתי השכם והערב שאני לא אוהבת חידות בסוגי האמנות השונים:  לא מסתדרת עם שירים נשגבים-מהבנה ועם סיפורים שלא חיברו בשבילם את הסוף.  מצד שני,  אולי בכל זאת זה לא אותו הדבר.  נאמר כך:  את הסוף דווקא מומלץ בעיניי לספר  -  אבל אפשר לוותר על העזרים הדידקטיים.

שלא לדבר על כך שהנשים האלה שצופות הימה בציור הן אולי לא התחלה שדורשת השלמה והסברים;  אולי הן בעצמן סוף הסיפור.